עוד יכולתי לראות מהמקום בו עמדתי את הכתום המהבהב, ורצתי לעבר
המחשב בקליק.
קורא-פועם-מגיב.
ועוד יכולתי לראות איך היא מרימה את הגבות באיטיות, נושפת
נשיפה ארוכה מהאף, אבל כזאת של סבלנות - לא של עצבנות, מעבירה
את השיער הארוך שלה לצד השני ומתחילה להקליד בישיבה כפופה,
בחיפזון, בלהט.
עוד יכולתי לרגע לראות איך היא מסתכלת על ההודעה שלי, במבט
סתמי, כמה שניות, ואז ממזערת את חלון השיחה, ואני באותו זמן
יושב מול המחשב. לא חושב.
רק מצפה.
ועוד היא קמה מהכיסא עם כל התחת שלה ועם כל המתיקות שלה, אוחזת
בקצה החולצה, מותחת כדי ליישר אותה מהקיפול של הישיבה, ועוד
ראיתי אותה נשכבת על מיטה, נאנחת.
וכל השדיים שלה לפניה, גדולים, יפים, צועקים לי בוא אלינו,
עטוף אותנו בשתי ידיך, נשך אותנו, לקק אותנו.
ומעבר, פנים שלא התאימו למחשבות שלי. פנים רציניות, עצובות,
מחושבות. אלא שאז, עם נדידת המחשבות היה כאילו משהו שהצחיק
אותה...
אז היא העלתה חיוך כזה, חיוך כזה שלה, ואז החיוך היה בעיניים,
והחיוך נהיה שובבי, והחיוך הפך לצחוק קל. לגיחוך חולף.
עכשיו היא התמתחה קצת, קצת נמתחה.
עכשיו היא סתם שוכבת עם רגליים חלקות, עם ציצים מזמינים, עם
חיוך שובבי, חיוך שאומר מממ...
כן... בוא...
חחח.
נו.
בוא כבר, יא' דפוק אחד.
חחח, מטומטם!
די!
בוא. נו.
באמת עכשיו.
מה אתה לא רוצה? קדימה.
ואז, אחרי ה'קדימה', היא העבירה פתאום יד ארוכה באיטיות על השד
הימני שלה, בפשטות כזאת שלא ראיתי בחיים שלי, תוך שהיא מסתכלת
עליו במבט מחרמן אש.

ועוד היא ממשיכה להעביר את היד על הבטן, ועוד היא מתהפכת על
הבטן, ועוד היא זזה בתנועות איטיות וגונחת, ועוד קוראת בשמי
וצועקת: "רחמיייים, מאמי, רחמיייים!"

ואני עוד מול המחשב.
רק בלי תחתונים.