צצה... צצה... יורדים המים. "יאללה צא, צא", האצבעות העבות של
שמעון נוקשות על דלת השירותים. במעבר הצר לסלון הוא מתחכך
והודף אותי, סוגר את דלת השירותים. צצה... צצה... הוא משתין.
שמעון הוא חבר ילדות. פעם, בכיתה י', לקחנו אקסטה ובין התפרקות
מטראק אחד לשני, ברגע של תדלוק צינגלה, נהייתה שיחה על יעל,
המורה לאנגלית, ואיכשהו השיחה הפכה לנו את הראש ונגמרה כשאנחנו
מאוננים על הספה היפנית שלו. שמעון גמר לפניי. ליל האקסטה ההוא
לא הוזכר מאז.
את השעה לפני שדנה מגיעה, אנחנו מעבירים במרפסת בתצפית משעממת
על ריבוע הדירות בבניין ממול. שמעון משעין את ראשו בהתפנקות על
חצובה של טלסקופ שמכרנו כדי לקנות עוד חומר ואומר: "טוב
שמכרנו. עד שלא יעברו לגור שם בחורות מתחת לשלושים, זה בזבוז
של חומר". יש לי יובש וטעם לא טוב בפה, אני לא רוצה את זה
היום. הכול מוכן, המצלמה, הזווית, החיבורים לטלוויזיה בחדר
השני. לא יודע איך הסכמתי לזה. עוד בפעם הראשונה כששמעון אמר
שזה קטע חזק בשביל הביטחון העצמי שלי. "כולן מזדיינות
אקסבציוניסטיות בעיר הזאת", אמר כשאחת, שאני כבר לא זוכר איך
קוראים לה, יצאה מהדירה שלנו. בעוד רבע שעה דנה תגיע. הבחנתי
בה לפני חודש, שתי דקות לפני ההפסקה בהצגה יומית. חשבתי שהיא
קוראת פרוספקט, אבל אז ראיתי שהיא קוראת את הספר שממנו עשו את
הסרט, עוקבת סימולטאנית אחרי הפרקים והסצנות. כשהיא ראתה שאני
מסתכל, היא חייכה אליי והרגשתי כאילו רוססתי בחומר פלאים.

"שמעון?" אני עוקב אחר הזרת עם הציפורן הארוכה והמחודדת שלו.

"שומע", הוא מרוכז באצבעותיו המערסלות את הנייר.

"אני חושב שזה לא מתאים. היום, לפחות היום... זה לא מתאים".

"שומע", הוא מלקק את הנייר והזרת מכוונת אליי.

"הבחורה הזאת, היא עשתה לי משהו. לא בא לי שתהיה מעורב", אני
מנסה להסביר.

"איתך, אני איתך, דבר אחי", הוא משחיל את הסיגריה בין הקרקפת
לאוזן.

"זהו. לא נעים שאני כאילו מבקש ממך ללכת, אבל..."

"שמעתי אותך". הוא הולך לחדר השני, מפעיל את הטלוויזיה ומתעסק
עם החיבורים של המצלמה. לפעמים כשאני עם שמעון אני שונא את
עצמי, אבל עכשיו אני חייב להתגלח. כשאני מוריד את הזיפים,  אני
מתלבט אם דנה לא אוהבת אותי מושחז כזה, פוצע.

דנה נראית גמורה, יש לה חריצים שחורים מתחת לעיניים, היא אומרת
שלא ישנה שלוש שנים ונשכבת על המיטה. שנייה אחרי שהיא מחייכת,
אני מפסיק לחשוב על שמעון שמחליק את הסיגריה מהאוזן ומתחרמן
עלינו. אני לא יודע אם זאת הסיגריה שעישנתי או רק אני שמתמוסס
בתוך העור הרך שלה ואני אומר מה שלא אמרתי אף פעם בנוכחות
שמעון, שהיא משגעת אותי. היא אומרת: "אתה לא היחיד", ואני כמעט
גומר.
"אני חושבת שאלך", היא אומרת כשהזין שלי לכוד במקום הכי תומך
בעולם. לא קראתי נכון את המפה, התנוחה הזו לא משהו. אני צובט
לה את הפטמות וזז קצת שמאלה.

"לא נעים לך, מתוקה?"

דנה מתיישבת ומושכת אליה שמיכה.

"אני מרגישה שמסתכלים עליי... עלינו", היא מוסיפה בזהירות...

"מה?" אני מרגיש כיווץ סרעפת.

"תחושת בטן".

העיניים של דנה לחות, היא סמוקה וזוויות השפתיים שלה רפויות
כמו של תינוקת נעלבת. אני תופס ומחבק אותה. היא צוחקת צחוק
פרוע, קמה עירומה אל החלון ובוהה לרחוב. "מסתכלים עליי... כולם
מסתכלים עליי. בני זונות. משה עשה טעות כשניסה להסתכל עליי.
טעות." היא מסתובבת ונועצת בי מבט קשה. "אני יכולה לקמט אותך,
אתה יודע?" אני ממהר לסגור את התריסים, רוכן אליה ולוחש, כדי
ששמעון לא ישמע: "אני יודע. את מדהימה." ניסיתי להגיד עוד
דברים, רציתי להתנצל, להודות, לשקר אבל בעיקר הרגשתי מאוהב
וזאת הפעם הראשונה בחיים שאני מת להגיד את זה. "... לא חשוב,
אני הולכת", דנה אומרת וממשיכה לשבת.
היא לא הלכה. היא דיברה בשצף וצעקה ובכתה וחילקה פקודות לכל
מיני דברים בחדר שהסתכלו עליה. לא חושב שהיא שמעה כשניסיתי
לדבר אליה. נכנסתי לחדר השני. שמעון ישב ובהה חיוור במסך.
כיביתי בזעם את המוניטור ואת המצלמה. כששמעון יצא מהוסס מהחדר
השני היא שאלה אם הוא סניטר והוא בא לאשפז אותה. לסניטרים
שהגיעו אחרי שעתיים, אמרה: "שלום, טוב שבאתם, אני חייבת
להתקלח". כשלקחו אותה הרגשתי כאילו לוקחים לי משהו שאף פעם לא
יהיה שלי אבל אני לא מוכן לוותר עליו. שמעון הדליק ג'וינט.
ציפורן הזרת שלו רעדה ובטון נינוח אמר: "זה לא שיכולנו לדעת".