ישבתי במרפסת וחשבתי על החיים. דבר מסובך הרי הם  בנויים
במורכבות כה רבה  שכל חשיבה אודותם לא תהיה אלא הפשטה גסה, שמא
אפילו מיותרת?
היה לי עקרון, והוא שאיני חושב על החיים, ועקרונות זה דבר
חשוב. אולם, ללא שליטה מחשבה הובילה לאחרת  ומצאתי את עצמי
שוקע במחשבות עמוקות. קמתי ונשענתי על מעקה המרפסת, ראשי מונח
על ידי המשולבות.

מעניין, חשבתי לעצמי, ישנם כ"כ הרבה דברים שאני מפספס בחיי,
וזאת אך ורק בגלל הפחד מעינם הביקורתית של הסובבים אותי, של
החברה. מבט מזלזל, מילה רעה, כוח לוחץ כעניבת חנק המותיר אותי
חשוף, בלתי מוגן, כופה עלי להיות שגרתי, להתאים עצמי, להשתלב.
האם זה צריך להיות כך, האין זה מיותר.

הבטתי על השמים בשלל גוונים כחולים, עליהם פרושים עננים לבנים
אפורים, זזים מול עיני לאיטם, יכולתי להישבע שראיתי תמונות
וכיתובים נרקמים. אז, בהסתכלי בעננים שבמרחב השמים - יצירת
אומן, יצירת הטבע. לא רבות יוצא לי להעריך היופי של הטבע, יופי
שאינו יודע סוף, כנגדו מתגמדים ומתבטלים שאר ענייני עולם.

יום למחרת קמתי בבוקר, צחצחתי שיניים, שטפתי פנים, הפשטתי מעלי
את הבגדים ויצאתי לרחוב. כך התהלכתי לי ברחוב ערום כביום
היוולדי, עובר משדרה לשדרה בעוד ההמון מביט, נועץ את עיניו,
אישה אוספת אליה את ילדה הקטן, מסתלקת ותיעוב על פניה, אדם
צעיר דורך על הסגריה שרגע לפני היתה בידיו, מגחך ויורק לעברי.
כך ההמון מפעיל את כוחו, כוח הרסני שאינו יודע שובע, מאיים
לשבור את קור רוחי. אבל אני ממשיך בשלי, מתהלך ברחוב, בקו ישר,
בדרך המלך.

מביט לשמים וחיוך על פני.