ידעתי שגדולה האפשרות שיאמר אותן
את אותן המילים,
אך ליבי לא סר מהתקווה.
ידעתי שהן קיימות, שהן מכאיבות
אותן המילים,
המילים עליהם, עלייך.
הסתכלתי עליו ורציתי שידבר ומהר
אולי לא כל כך יכאב
אבל זה עבר כל כך לאט...
וכשהוא אמר וכולם הרגישו שנגמר
שיש רק לחכות למחר
נותרתי ריקה והכל החשיך למרות שלא מאוחר.
הגשם יורד, מסרב להמחק פניי
ותהומי היאוש
המציפים אותי, את כולנו, וישאלו חרישית- עד מתי?
פניהם לוחשים קצת כאב, ניחומים
אלה רק מילים,
לוחשת היא לי- רק מילים.
ידעתי שגדולה האפשרות שיאמר אותן
את אותן המילים,
אך כשאמר אותן לא נשאר בי דבר, מלבד כמה רסיסים. |
