היא ישבה מולי בחדר האוכל, עור לבן חלק, שיער חום-שחור, עיניים
בוהקות, שפתיים קצת חסרות צבע, אבל לאט לאט, עם האוכל, השפתיים
שלה קיבלו צבע של דובדבן טרי שמחכה שיאכלו אותן.
משום מה לא היה לי אומץ לדבר איתה, לא יודע למה.

יום אחד התחלנו לדבר, לא יודע איך ואני לא זוכר את הסיבה, אבל
הייתי מאושר באותו יום.
עם הזמן נפתחנו, חלקנו סודות, שיחות על נושאים לא שגרתיים. היא
היתה יושבת איתי בשמירות, הייתי מבקר אותה במשמרות שלה. היה לי
חבר אבל לא התייחסתי, זה לא כל כך עניין אותי, כי לא הרגשתי
שוב דבר כלפיה. היינו בסה"כ ידידים.

יום אחד נפגשנו בבסיס, בלבוש אזרחי. היא לבשה גופיה אפורה
ארוכה, שהצווארון שלה גזור, ומכנס טרינינג שחור. ישבנו ליד
המגורים שלה ודיברנו. פתאום היא החזיקה את היד שלי, התכרבלה
בתוכי. חיבקתי אותה. היתה הרגשה נפלאה באוויר. אבל יש לה חבר,
לעזאזל! למה אני מתאהב בבנות שיש להן חבר? למה אני מתאהב בבנות
שמגלות בי קצת עניין?! התחלתי לזמזם בראש שיר של Opeth, שיר
ששנינו אוהבים.

התחיל להיות לה קר, והאמת, גם לי. החלטנו שכדאי להפסיק עם
המציאות הנפלאה הזאת ושכל אחד יפנה לדרכו. נתתי לה נשיקה על
המצח, כי היא די נמוכה. היה לה מין ניצוץ מדהים בעיניים.

היא עזבה את הבסיס ביום ראשון, אני בטוח אתגעגע אליה.

לפני כמה ימים היה לנו קטע לא נעים, טעות רצינית שלי. אני לא
יודע מה קורה לי בזמן האחרון, אני לא עצמי. היא סיננה אותי
הרבה, לא החזירה לי הודעות. אני פשוט אידיוט, אני לא יודע מתי
להפסיק. אני לא יודע מה גרם לי לשלוח לה את ההודעות האלה, ולמה
דווקא לה? אני באמת כזה נואש לאהבה? התקשרתי, והיא ענתה כי
אמרתי לה שיש לי כמה דברים להגיד לה. אמרתי שאני מצטער, שלא
הייתי צריך להגיד את הדברים האלה כי אני יודע שיש לה חבר ושהם
מאושרים.

אני שמח שסידרנו את העיניינים ביננו, כי כמו שאמרתי, אליה אני
בטוח אתגעגע...