מחשבות הזויות של גדולת כתיבה מהדהדות בי שתיקה.
משתעשעת עם מילים נדושות, מחפשת צירופים חדשים מבהיקים,
רעיונות אחרים.
תמונות מטושטשות.
יורד גשם. כבר כמה שעות.
הטפטוף משתנה- אך רציף על מרצפות המדרכה בחוץ מרגיע אותי כל
כך.
כל חצי שעה אני  יוצאת לסיבוב קל בחוץ, חייבת להתרענן מהקביעות
שבקירות.
לו לא היתה לי עבודה לעשות בפנים, הייתי יושבת בחצר הירוקה
שלי, מתחת לענפי הערבה, נחבאת מן הרחוב. הייתי מתפשטת- חולצה
ונותנת למים לשטוף צלקות מבחוץ ומפנים.
טיפות כבדות  ועמוקות של בכי גועש, של אבל שחור.
אח"כ אכנס שוב, אכבה את כל האורות ואת הרדיו ואשב מול האח
הגדולה, על רגלי חתולה מגרגרת ואני מזמזמת עם הגשם שיר עתיק
נושן.
שוב, מים פותחים בי שערים חלודים.
צרימה איטית של סירוב עולה בי מן הצירים,
אך כוח הזרם כה רב ואשדות מציפים עד מהרה את נפשי המבוקעת,
מציעים לי נחמה בחידוש, ברעננות שבהם.

ברגעים כאלו שתיקה מהממת הולמת בי, אותי, מסלקת את כל הצרחות,
אל כל הכאב. מותירה רק אלם עז מול צעמי. ואז אני מקרינה מן מסך
שכזה, חומה שקופה למדי שאוטמת אותי בפנים, או אולי בחוץ,
אבל אותי מעצמי.

28/10/01

היופי הנערי שהולם ברגליו המתופפות על הרצפה מזעזע בי שלוחות
של תשוקה, פטמות מזדקרות חרף רצוני, שפתיים מתכהות בשטף של
דם.
מביטה בו יושב, מביט בשולחן, שרירי גבו מתכווצים בחוסר סבלנות.
מידי פעם הוא מסתובב, מביט בי לרגע או מלווה עט.

איך הוא יושב בנערות שכזו, ברכיו פונות החוצה, מפסק רגליו
כילד צעיר, וכפות רגליו צמודות תחת הכיסא בזוית.
יש בו כל כך הרבה מן הילד, שפת הגוף שלו משדרת "צעיר מידי!",
אך עיניו הכהות מביטות בי בעיון, סורקות במהירות כל אפשרות של
חיוך, כל רמז לגנאי.

שערו המתולתל זועק לי להשקיע את אצבעותיי בסבך המלא הזה, הכהה
כל כך, המבטיח לי רכות.

בלחייו ניצב סומק תמידי, קל. רק אחרי שיעור ספורט הוא מאדים
קצת יותר ונראה כמו ילדון, מתנשף ומחייך במבוכה.
מחלת עור, כך נאמר לי, אך תמיד חשבתי שזה כל כך מתאים, כמעט
מושלם לו- אנושי לפתע, מוחשי.

יושב ומשחק בשעון באמצע שיעור ספרות משמים.
מידי פעם זורק הערה לחלל האויר, אך המורה מיד קוטלת אותו בנון-
שלנטיות מעושה. הוא מתעצבן.
לא רחוק היום בו יתפרץ לעיה, אני חוששת.

הוא מפנה אלי את גבו, מסתובב עם הכיסא ליצירת
"זוית-ציור-על-השולחן" מושלמת.

אוי, בחיי, איני מסוגלת להמשיך ככה הרבה.
עלי רק להביט בו בעיון וכבר ברכיי פקות, עיניי מתקבעות בו,
בצווארו, בפניו, אצבעותיי רועדות ושוטף בי מעין גל של השתאות-
רעד קל המתחיל בבטני טוממשיך לראשי, מזעזע ומרעיד כל איבר
ואיבר ומוביל לרעד קל של אחרי עמוק עמוק בבטן.


29/10/01