הסתכלתי במראה, וראיתי כלום.
הייתי בלתי נראית. נבהלתי קצת, אני מודה, אבל לא הופתעתי
במיוחד.
קיוויתי שזה לא יגמר ככה.
זה התחיל לפני הרבה זמן, וכל הזמן קיוויתי שזה יפסיק. שאני לא
איעלם. אני מניחה שהרבה זמן הייתי ככה- קצת לא נראית, מישהי
שממש קל להתעלם ממנה.
אני חושבת שזה התחיל מההורים שלי, כשגיליתי שלוקח לי יותר זמן
לתפוס את תשומת הלב שלהם, אפילו אם הם לא היו עסוקים בשום דבר.
זה המשיך בעיקר עם המורים, שהיו קוראים את שמי כמה פעמים,
ולפעמים אפילו רושמים שאני לא נמצאת. ולא משנה כמה הייתי
צועקת, הקול שלי כאילו נחלש לאט לאט.
אחרי כמה זמן נהייתי שקופה, שאפשר לראות דברים דרכי. אף אחד
אחר לא שם לב, הם לא ראו אותי בכל מקרה.
עכשיו, כשזה נגמר, אני לא יודעת אפילו איך או למה זה קרה. אין
טעם יותר אפילו להמשיך ללמוד, אי אפשר אפילו לקרוא את מה שאני
כותבת בכלל. אני מתחילה להבין שאני אף פעם לא אהיה מה שרציתי
להיות.
והם לא מתגעגעים אליי, הם לא זוכרים אותי בכלל.  אפילו לא
כאילו עברתי מפה, אלא כאילו ממש אף פעם לא נולדתי. היום פתחתי
את הספר מחזור משנה שעברה, וגיליתי שהתמונה שלי פשוט לא הייתה
שם. גם כך התמונות שלי שהיו בבית נעלמו.

כשלא ראיתי את עצמי במראה נבהלתי. רצתי לחדר שלי אבל הוא לא
היה שם. פתחתי את הדלת והיה שם ארון. סתם מטאטאים ושטויות
כאלה.
שמתי לב שנהיה לי יותר קשה לגעת בדברים, כאילו היד שלי עוברת
אותם בלי לעצור בכלל.
מעניין מה יקרה אח"כ.