נוסידקס מתחה את השמלה כלפי מטה על מנת ליישר את כל הכתמים
המכוערים (לדעתה) שהפציעו בה. כבר מליון שנה היא לא עשתה
כביסה, או לפחות שפשפה עם קצות אצבעותיה את הבד הדקיק. והמים -
הם היו כל כך קרובים, אבל לגשת אליהם היא לא יכלה...

תמיד הייתה צריכה להישיר מבט! שיבחינו בה! שאף אחד לא יתבלבל
במסר שהיא מנסה להעביר. המסר מילא, אבל לעמוד זקופה כל היום?
אי אפשר להעביר מסר בכריעה? בשכיבה? אולי זה ייתן רעיונות
למוקסיפן. הוא אמנם עמד במרחק של פחות משלושה מטרים ממנה, אך
מעולם הם לא תקשרו. אפילו שהיו מאוד דומים: לשניהם אותה עמידה,
אותה הזקיפות, שניהם עלומי פנים אך מחודדי זרועות. ומישהו אמר
לה פעם, שהשמות של שניהם דומים לשמות של תרופות.
בחייאת! כאילו היא אשמה שזה השם שנתנו לה.
אוף! ממש משעמם כאן. במקום הזה. בתאים האלה.
היא החליטה לעשות מעשה שובבות:
"פסססססס.... מוקסיפן, פססססס"
מוקסיפן ניעור משנת ההיסטוריה שלו והביט לעברה בתמיהה. היא
מעולם לא דיברה אליו קודם לכן. אפילו לא זעה לעברו.
"את מדברת אליי?" שאל
"לא,אני עושה מבחן בד. בטח שאני מדברת אליך!"
"אני מקשיב". לראשונה זה שנים הוא שינה את תנוחת עמידתו לשיכול
רגליים כשגבו מוקשת אחורה.
"רוצה להתחלף"? אמרה ומוחה החל לעבוד במרץ לשדרוג הרעיון
"ל... מה? להתחלף? השתגעת?". מוקסיפן כמעט נפל על קרקע העץ.
"אל תהיה כבד, סתם בשביל הצחוקים. בחיים לא יעלו עלינו! הרי
מעולם, איש לא נתן דעתו עלינו, למי שאנחנו, למה שאנחנו.
מבחינתם אנחנו שוליים! לא היית רוצה, לפחות פעם אחת בחיים לתת
משמעות לקיום שלנו? להראות מה קורה בלעדינו?"
נוסידקס הייתה המומה מעוצמת התודעה הפילוסופית שהצליחה להעלות
על דל שפתיה. אבל זה כנראה עבד, מפני שמוקסיפן החל לחייך
ואמר:"יאללה, מתחלפים".
והם התחלפו...

שרגא הפועל השמנמן, החזיק את שיפולי בטנו בידו ואץ רץ "למקום
החשוב". השלפוחית שלו לא החזיקה יותר מעמד. הוא נכנס לתא
השירותים הגברי - היכן שמוקסיפן הזדקף כלאחר כבוד במקומה של
נוסידקס. רגע נוסף לאחר מכן, וגברת שושנה נכנסה לאותו הבניין
בחיפושיה אחר שירותים ראויים. היא נכנסה לתאים אשר יתאימו
לגברת שכמותה והיא שלפה כלאחר יד את ה"אסלנית" בכדי, שחלילה,
אחוריה לא ייגעו באסלה רווית החיידקים.
לא עבר רגע דל ושפרה ונחום (בעלה) התפצלו אף הם לתאים האמורים.
לשפרה היה כאב בטן נוראי כבר מהבוקר, והיא החלה להרגיש שהקלקול
נותן את אותותיו בצורה, איך לומר, "משולשלת משהו".
נחום ושרגא, הביטו בפליאה על תאי השירותים. אסלות! משתנה? לא,
לא - אסלות!
נחום רץ לפתח הדלת בכדי לבדוק את השלט. כן, כן, תמונה של בחור.
אין לו שמלה - וודאי בחור. שרגא לא יכול לעצור בעד שלפוחיתו
והוא הישיר זרם צהבהב אל עבר האסלה. כמובן, הוא לא קלע, ואם
מישהו היה מחפש שרידי מלחים של שרגא, הוא היה יכול למצוא אותם
על האסלה, על הכיור, על הברז ואפילו על דלת הכניסה.
נחום, לעומתו, נפנה אל עבר התאים המקבילים - שם היו המשתנות!
אך לא רק הן היו שם -
שושנה, גרבוניה מופשלים לקרסולי רגליה, חצאיתה שמוטה אל הקרקע
והיא עומדת בספק כריעה, ספק עמידה, בפיסוק רגליים שלא היה
מבייש נערת גומי גמישה במיוחד בכדי לפרוק את שיתנה על עבר
האסלה המוזרה הזו.
לשיפרה, לעומתה, לא היה פנאי להתארגן על עמידתה. השלשול איים
לצאת החוצה בתרועה (ואכן, הייתה תרועה!).
נפיחה עזה ומרשימה קיבלה את פניו של נחום, בתוספת קולות של מעי
מעכל ומיני כיווצי פה ורעידות רגליים.

נחום ברח כל עוד נפשו בו אל מחוץ לבניין. שרגא נמלט בכדי לא
לנקות את התיעוד שהשאיר וגברת שושנה דידתה החוצה תוך שהיא
משחררת צרור קללות ברוסית אל אוויר העולם.
שיפרה הייתה האחרונה שיצאה עם חיוך מתא השירותים. היא לא שכחה
את חובתה האזרחית והחליפה את שלטי השירותים אשר מאפשרים לדעת
מה הם השירותים של הגברים ומה הם השירותים של הנשים.

נוסידקס חייכה אל מוקסיפן בערגת ניצחון.
"ראית איזה תוהו ובוהו יצרנו"? שאלה נוסידקס
"זה הרגע הטוב בחיי", סיכם מוקסיפן.
הם החליטו שמעתה, בזמן שטוב להם, במקום שנוח להם, הם יזכירו את
קיומם.
בכדי שלא נשכח, אפילו לא לרגע, עד כמה הם משמעותיים...