עוד מונולוג אפלולי על השנה הקשה שלי.
לשם שינוי, הסוף כבר לא דומה בכלל.

זה כבר התחיל להראות כמו הסוף.
הסוף של הכל.
לא משנה כמה פעמים חשבתי שזה עבר, שאני כבר בריא, זה המשיך
לחזור.
כבר כמעט הרמתי ידיים.
ואז זה קרה. זה הגיע. רגע המבחן הסופי.
הוודאות.

אם יש משהו בעולם שהוא בלתי נסבל, זה חוסר וודאות.
זה להיות באוויר.
עדיף לגלות שכל החששות שלך התממשו, שזה באמת הכי גרוע שאפשר,
מאשר לא לדעת בוודאות.
חייתי חוסר וודאות קרוב לחצי שנה, וזה אכל אותי במפנים. יום
אחרי יום. שעה אחרי שעה, שניה אחרי שניה.
חור שחור באמצע הלב, שהולך וגדל. מקפיא את הדם. מאבן את הלב.
התרחקתי מכולם. התחלתי לשתוק ימים שלמים. שובר את הדממה רק
כששמתי על עצמי את המסיכה כשהייתי ליד אנשים, והעמדתי פנים
שהכל בסדר.

ואם לא הספיק למות מבפנים בגלל חוסר הוודאות, התחלתי להרוג את
עצמי מבפנים עם סיגריות. זה הגעיל אותי. שרף, הסריח, העלה
דמעות בעיניים. אבל הרגיע. העביר את הזמן. זה נתן לי כמה רגעים
בכל פעם, שבהם שכחתי מהכאב. מהסבל.
מהחור הזה. מהדעיכה ששקעתי בה, בלי יכולת לעצור.

ואז, זה קרה. זה הגיע. רגע המבחן הסופי.
הוודאות.


היתה לי הזהרה מראש. ידעתי שזה עומד לבוא. אבל זה רק גרם לי
להשבר בדקה ה-90.
כל כך הרבה אפשרויות. כל כך הרבה פחדים ורגשות מודחקים.
כל כך הרבה זכרונות.

פשוט נשברתי.
בכיתי את הנשמה. בכיתי את הפחד, את הכאב והסבל.

בכיתי את האני הישן.
בכיתי, והדמעות ניקו אותי מבפנים. סוחבות איתן החוצה את כל
המתח.
את כל הלחץ.


כשזה הגיע, כבר הייתי שליו. הייתי מוכן.
אחרי השוק הראשוני, זה עדיין היה מוזר.
אחרי שבוע, זה עוד היה בלתי נתפס.
ואז, זה קרה.
הוודאות הגיעה.

כנראה שזה באמת היה הסוף. רק, לא של מה שחשבתי.
זה לא היה הסוף שלי. זה היה סוף השהיה באוויר.

הנחיתה.

והיא לא היתה קשה כמו שחשבתי.
סוף סוף, ידעתי.
וזה היה התרחיש הטוב.
אפשר להגיד, שזה אפילו היה מושלם. איכשהו, זה הסתדר.




באופן מפתיע, גם מצאתי לי נקודת אור חדשה.

וההמשך?
לא ידוע.
אבל הוא עוד יבוא...


מוקדש לכל אלה שעדיין תלויים באוויר.
הלוואי ותנחתו בשלום.