עשרים ואחת שנה, אחרי הלילה שבו ההורים שלי שיחקו אותה אלוהים,
יצאתי לפאב פינתי ואפל, בדרום תל אביב, להרים לעצמי כוסית
לחיים.
וכולם היו שם אנשים חוגגים, שבכלל לא הכרתי, יושבים סביב
שולחנות עגולים, לבושים חגיגי ולועסים זיתים של מרטיני.
אני לבשתי סתם ג'ינס וטי שרט עוד מהצהרים, שישבתי בחוף הים עם
אילנית, חברת הילדות, וראינו משפחה של, נדמה לי שערבים, שנכנסו
למים עם כל הבגדים שלהם.
השמיים היו אפורים עם אופציה לגשם, והתפללתי שרק לא יתחילו
לבכות דוקא היום כשיש לי יום הולדת.
גם לי היו דמעות בעינים, למרות שכל הכאילו חברים, שלא דברתי
איתם איזה אלף שנה, טלפנו לאחל לי מזל טוב ולשלוח לי חיבוק
גדול וירטואלי.
עשרים דקות לפני סוף יום ההולדת שלי, הקאתי זיתים של מרטיני,
שקיבלתי בחינם מהברמן בפאב, ("תקראי לזה מתנה ליום ההולדת"),
בשרותים של דירה של מישהו, מאחד השולחנות העגולים, אפילו לא
זכרתי מאיזה.
יצאתי לסלון, כשרק שמיכה וריח של קיא עוטפים את כולי, לא יודעת
אם להשאר או ללכת. הצצתי לחדר השינה לראות את "רוע הגזירה",
מזמזמת חרישית את השיר היום יום הולדת. ראיתי שם בחור שלא
זיהיתי, ישן ערום כביום היוולדו, עם רגליים פשוקות, נוחר
נחירות של סתום לי האף, שכאילו נתנו לי מקצבים של תופים.
מצאתי דיסק של ניק קייב במערכת, לפחות יש לו טעם טוב במוסיקה,
שזאת חצי נחמה, שישיר לי שירי הלוויות אל תוך הלילה. הפעלתי
אותה, יצאתי למרפסת, ונעמדתי שם רק אני והשקיות השחורות שלי
מתחת לעינים, בוחנת מקרוב את האפרוריות של תל אביב בשעת לילה
מאוחרת.
הכל היה שקט מדי עד שפתאום התגעגעתי לצופרי המכוניות ולכל
האורות ניאון האלו של רחוב אלנבי, שגורמים לך להרגיש סתמי
ומונעים את המחשבות של שעת לילה מאוחרת.
הכל בגלל החוק מרפי המזדיין הזה, חשבתי לעצמי, מדליקה לי
סיגרית מרלבורו לייט שמצאתי על הכוננית בחדר, שתמיד הכל חייב
להיות הפוך
ודוקא הבו אדם הספציפי הזה, שמחכים שיטלפן ביום ההולדת, לא
מטלפן, ובגללו שאר הטלפונים נהפכים שוליים, ואז גומרים את היום
באיזה בית של מישהו זר לחלוטין רק בשביל לפצות על חללים,
שהדביל שמשחק משחקי חברה, של אוהב לא אוהב בימי הולדת, פער
בנו.
וההוא, הנוחר הזה, במקצבים של תופים לשיר היום יום הולדת, בכלל
לא יודע שהיום יום הולדת, וגם אם כן היה יודע, בטוח לא היה
חושב על חיבוק וירטואלי.
נכנסתי בחזרה לחדר, נשכבת לידו במיטה עם איזה צורך קיומי
להתכרבל, נותנת לניק קייב להעביר בי זרמים של אולי עצב ואולי
סתם הנג אובר.
הנוחר הסתובב לצד השני של המיטה כדי להוציא אותי בחזרה ממרחב
המחיה שלו.
קמתי מהמיטה התלבשתי וסגרתי את הדלת אחרי, מאחלת לעצמי, שאולי,
יום ההולדת הבא שלי, לא יהיה כל כך וירטואלי. |
