...והנה אני יושב וכותב את זכרונותי, זכרונותיו של חתול אין
בהם בכדי לשעשע מישהו, וספק בלבי אם מישהו מלבד בני ביתי יעלעל
בהם, אבל לאחרונה ראיין אותי עיתונאי על המצב המדיני וגרם לי
להיזכר בקולות ובצבעים שהתרחקתי מהם ושנפתחו בדרך כלל במן משפט
זוועתי שכזה: "בתאונת דרכים מחרידה לפנות בוקר נמחץ הולך רגל
נוסף, בכך מגיע מניין ההרוגים בתאונות הדרכים ל- 200 השבוע".
במין מונוטוניות קפואה אך מרגשת, כמו פשפוש בשקיות אשפה כדי
למצוא נתח סטייק בריא.
אני לא רוצה להישמע פיוטי מדיי, אבל דימוי זה מזכיר לי את
הצרות האמיתיות שהיינו שקועים בהן אז, ושמייד אספר עליהן. בכל
אופן, באותם ימים כל אחד הסתכל על חברו כאילו הוא רואה אותו זו
הפעם האחרונה, והיללות...
אני, שגרתי אז בכפר, יחד עם חבריי היינו די אדישים. כמו
שאמרתי, אצלנו הבעיות היו לגמרי אחרות. עמדנו על סף רעב משום
ש"הולכיעלשתיים" נעלו את פחי הזבל ופיזרו רעל סביבם, כדי שנאלץ
לחזור ולאכול עכברים. לא העזנו יותר להתקרב לשם והיינו צריכים
לפתח מחדש את יצר ההישרדות שלנו, כלומר, את יכולת הצייד שלנו.
בהוראת ה"אגדה", הלכתי באותם ימים לקורס, יחד עם גברים, נשים
וטף מבני הקהילה, ולאט לאט למדנו שוב לצוד. בדרך זאת קיווינו
להחזיר אלינו את אהבת ההולכיעלשתיים ולשוב אל פחי הזבל. את
מעגל הקסמים הזה, הגאוני בפשטותו, הבנו בזכותו, בזכות מנהיגנו
הנערץ, "האגדה". וזאת היתה משנתו: כל עוד אכלנו מפחי הזבל,
היינו בבחינת מטרד להולכילים (כך קראנו להם על דרך הקיצור),
ממש כמו העכברים, שנואי נפשנו, ולכן הם ביקשו להיפטר מאיתנו.
זה היה השלב הנחות ביותר מבחינתנו, שלב שבו היינו מנועים מלגשת
אל מגש האוכל המוכן באשפתות וגם לא היינו מסוגלים לדאוג לאוכל
בסיסי, משום שזה מכבר איבדנו את החושים החדים שלנו. כדי שנצא
מחרפת הרעב שבה היינו, ה"אגדה" יזם את כוחות הצייד המיוחדים,
שתפקידם היה פשוט להרוג עכברים ולהשליכם הרחק מחצרות הבתים.
כן, אז כבר לא אכלנו עכברים, תמו ימי הצלי על האש והבשר הנע
שהורינו סיפרו עליהם תמיד בנוסטלגיה תוך שאנחנו הבטנו בהם
בצמרמורת. לא היינו מסוגלים כבר לעכל אוכל גס כזה. וכך, עקב
הטיפול היסודי בבעיית העכברים, הפכנו ליקיריהם ולבני טיפוחיהם
של ההולכילים וניתן לנו לשוב ולאכול משקיות האשפה. כוחות הצייד
הפכו למכונות משוכללות, הם אף נודעו במשחקי העינויים באותם
עכברים, טרם שנגסו את עורפם ואפילו אני, בשר מבשרם, חששתי
להסתובב בקרבתם. לאחר הפעילות הסודית הזאת, הכוחות המיוחדים
והקברנים זכו לארוחות שחיתות שארגן להם ארגון האימהות.
בפורומים אלה ניצלתי את הקהל השקט, שהיה עסוק באכילה, לאימון
יכולת הנאום שלי.

כך שחתולים מתים על הכביש היו הדאגה האחרונה שלנו, גם אם הכרנו
כמה מהם. יום אחד, אפילו מנהיגנו הנערץ, בדרכו לכנס חשוב, עבר
תאונת דרכים קלה. שבוע שלם לא יצאנו מתחום מחייתנו אל מדרכות
הכפר, וסבבנו כמוכי הלם סביב השיח שלו, לאסוף כל פירור מידע
עליו, כל כך דאגנו שילך לנו כך פתאום. הוא יצא מזה, כמו מעוד
שמונה פעמים שהוא ניצל ממוות, ושאחריהן הוא זכה לכינוי
"האגדה".
התחלתי עם אותן תאונות דרכים, שהיו שכיחות באותם ימים ואשר
הביאו אותי לאן שהביאו, שגריר באומות המאוחדות. כתלמידו של
"האגדה", נשלחתי כנציג לשיחות השלום עם בני דודנו, אויבנו
המושבעים, חביבי האלים, הכלבים. רק בשל אותן תאונות דרכים
החליטו ראשי הקהילה לרחרח אצל בני דודנו בסוגיה כיצד ניתן
להילחם יחד נגד הכחדה טוטאלית שלנו ושלהם. נכון שמצבם לא היה
קשה כמצבנו אך היה להם מה להרוויח מאיתנו. גם לאחר חתימת הסכם
שלום, מעמדם לא יינזק אצל ההולכיעלשתיים, ואנחנו נהפוך לעבדיהם
הנרצעים, ל"שוכבים על הגדרות". התועלת שלנו, כך הסביר לי
"האגדה" בטרם צאתי לשליחות, תצמח מכך שרק אצלם, כלבים בני
כלבים, נמצאת האינפורמציה המלאה על הלכות ההולכילים. חלקם
אפילו משת"פים מוצהרים שלהם ומתוכם ישנם מרגלים כפולים עבור
קהילת הכלבים. בכל אופן, כשגריר לשיחות השלום נשלחתי אז לעיר
הבירה (שם גם פגשתי את אשתי לעתיד) כדי להיוועד עם נציגי בני
דודנו ועם כמה שליחים מתרבויות זרות, שתרמו לאווירת החגיגיות
והקרנבל, אווירה שעזרה לנו להתגבר על הסלידה ההדדית. אני
זוכר..., אני זוכר את הוואלס שרקדתי עם אשתי לעתיד ועד היום
אני צוחק לזיכרון אותו חמור, שהזמין אותה לשיר איתו דואט, ואם
כי הייתי נפעם למראה הקיפודים והלכותיהם, לא הקפדנו לשמור על
קשר.

לאחר ההצלחה בשיחות השלום נקטנו כמה צעדים. הכלבים הרשו לנו
להכניס אל בתי ההולכילים את בנינו ובנותינו היפים ביותר כדי
שירגלו אחר הלכותיהם עבור קהילייתנו. את האינפורמציה היינו
אמורים להחליף בצורה הדדית בוועדות מוסדרות עם נהלים כתובים
וחתומים.

האם זה היה כדאי? מתוך כאבי האישי, איני מסוגל כיום לראות את
ההסדר הזה ללא צער.
בדרכי אל הצמרת, עד לתפקידי הנוכחי, מתוך תחושת שליחות
ואופוריה, איבדתי את בתי באחד מאותם מגדלים של מגורי
ההולכיעלשתיים השמימיים. אני מדמיין מה איתה וזה רק מקשה עליי.
אני עדיין זוכר את דברי ה"אגדה", בטרם צאתי לשליחות הראשונה
שלי. הוא אמר לי, שהדמיון הוא הדבר שידחוף אותי קדימה, הוא
המנוע שבזכותו אוכל להצליח בשדה הדיפלומטיה, ועכשיו דמיון פורה
זה עומד לי למכשול ומקשה על חיי, בחושבי עליה כל העת.

ואולם, העשייה היומיומית מנתקת את חוט מחשבותי הפרטי ונושאים
חדשים שעל הפרק ממלאים אותי מרץ. את המלחמה בתאונות הדרכים
זנחנו זה מכבר, לאחר כמה פעולות חינוך ותעמולה מעטות, כי
המלחמה הנוכחית, זאת על תחומי המחייה שלנו ושל בני דודנו,
תופסת כעת את רוב זמנם ומרצם של מנהיגנו ומנהיגי הכלבים.
הההולכילים אינם חסים, אפילו לא על בני טיפוחם, ועושקים אותנו
מכל חלקה נאה על פני האדמה. בהיותי עסוק בשירות קהילייתי
העדינה ובעלת הסגולות אני שוכח שגם אנחנו עושקים ורומסים קהילה
שלימה של עכברים וכבר פניתי במכתב בעניין זה לוועדה
העליונה....