הסתובבתי במסדרונות בלי הבנה של מקום וזמן,
והיתי אכזרית מהרגיל,
וחסרת תחושות.
והיתי מוזרה,
וקצת יותר מצחיקה.
ואנשים ניגשו ודיברו איתי במהלך כל היום,ואני לא הקשבתי בכלל.
והיתי שרויה במחשבות שגם אותם אני לא זוכרת עכשיו.
ואז חזרתי הביתה,
ונשכבתי על המיטה.
ובכיתי.
ובכיתי.
ובכיתי.
עד שלא נשאר יותר על מה לבכות.
והראש כאב.
והבטן כאבה.
ולא היה לי אכפת.
ואמרתי שהכל טוב,
אבל בכיתי.
ואמרתי שזה מוזר,
אבל לא אכפת לי.
וחשבתי.
וזה הכאיב לי.
ובכיתי.
ובכיתי.
ובכיתי.
עד שלא נשאר יותר על מה לבכות,
ועד שהמחשבות חזרו למקומם הטבעי.
ופתאום שוב הכל נראה מיותר.
והכל שוב נראה מבוזבז.
והכל שוב היה שטחי.
עולם שלם בשחור לבן.
והדמעות היו חסרות משמעות,
הם היו צעקות בצורת נוזל,
או מילים שאני כבר מזמן לא אומרת.
ופתאום שוב נמאס לי מהעולם הזה.
ונשכבתי על המיטה וברחתי לעולם הדמיוני שלי,
ושם הכל בסדר.
שם הכל בסדר... |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.