[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








הכרתי אותה בתחילת השנה. תקופה קצרה, אני יודע, אבל זמן לא
נחשב בענייני הלב.
שערה היה אדום, חלק, רך ובולט בשל צבעו. שפתיה דקות היו, אך
נעימות למגע. עיניה קטנות וזוהרות ביופיין, ירוקות-חומות,
מהפנטות. מהיום הראשון ידעתי שאני אוהב אותה. עוד לפני שדיברה,
עוד לפני שחייכה, עוד לפני שנפגשו מבטינו. היא טענה שזה מטופש
שאני אוהב אותה ואנו מכירים זמן קצר כל כך. אלפי פעמים ניסיתי
להסביר לה שלזמן אין משמעות.

כשהכרנו היתה מחייכת תמיד, דברנית גדולה, צוחקת בקולניות.
במיוחד זהרו פניה כשבכתה. היא אמרה שמעולם לא הכירה איש כמוני,
טענה גם שאני הראשון שאוהב אותה ובטח בגלל זה היה לה קשה להבין
למה. חברות לא היו לה. היו לה מכרים, ואותי. את זמנה בילתה
במעברים בין בית הספר לספריה העירונית, ובשאר זמנה בילתה איתי.
אני אפילו את שם משפחתה לא ידעתי. הדבר היחיד שהייתי בטוח בו
לגביה היה שאני לא אוכל לחיות בלעדיה.

ההיכרות שלנו קרתה, למזלי, בצורה נוחה ביותר. היא היתה מדריכה
בקורסים לעזרה ראשונה ואני החלטתי לעבור אחד. מאז ומתמיד היתה
סגורה ומרוחקת. מעולם לא סיפרה יותר מדי, אבל אני ידעתי,
ראיתי, הבנתי אותה בלי שתדבר.

יום אחד, חודשיים לאחר שהכרנו היא הגיעה אלי לדירה, הביאה איתה
בקבוקון קטן ואמרה "נשמה בבקבוק בעבור נשיקה", ואני נשקתי לה
ברוך, לקחתי את הבקבוק מידיה וחיבקתי אותה. היא לא אמרה מילה,
וזו היתה הפעם הראשונה ששמעתי אותה שותקת. הכנסתי אותה לדירה
והתנצלתי על הלכלוך, היא אמרה שהיא רגילה לזה גם בבית. מעולם
לא ראיתי את הבית שלה. את כתובתה לא ידעתי. גם לא את מספר
הטלפון שלה. מאז אותו יום שנתנה לי את נשמתה, הייתי מחכה
שתגיע. היא ידעה באילו שעות אני עובד, ונהגה להגיע ברגעים הכי
נעימים, כשאני זקוק לה.

אחרי חצי שנה של הכרות, כשנשמתה שלי, הגיעה יום אחד והיא בוכה.
נבהלתי כי מעולם לא בכתה כך, תמיד היה בעיניה צל של חיוך. היא
אמרה שמעתה עלי להפסיק לחכות לה, כי היא לא תגיע, וביקשה את
נשמתה בחזרה. שאלתי מדוע, והיא רק אמרה שהיא לא יכולה לגדל ילד
בלי נשמתה ואם לא אשחרר אותה יאזל כוחה והיא לא תעמוד במשימה,
והרי היא השתוקקה לאותו ילד, ליטפה אותו בשנתה בלילות, וחלמה
עליו בימים. ניסיתי לדובב אותה והיא לא הסכימה להגיד יותר מזה.
הבטחתי שאגדל איתה את הילד, ביקשתי שתחיה איתי. היא סירבה,
לקחה את הבקבוקון והלכה. אני פניתי לחלון הגדול בחדרי, עם כוס
יין ביד אחת, דף ועיפרון בשניה. הפעלתי מוזיקה שקטה למוזה,
וכתבתי את כל הדברים שאהבתי בה, בערבוביה. מילה מטפסת על מילה.
ראיתי תיעוב בעיניה. היא לא רצתה את נשמתה בחזרה, ידעתי זאת.
כתבתי מילים של שירים שהזדחלו לאוזני ברקע וכשמאסתי בזה חתכתי
את הדף לגזרים קטנים ואספתי אותם ביד אחת. זרקתי אותם מהחלון
וצעקתי את שמה בכל כוחותי. בהיתי בגזרים שמתעופפים ברוח יחד עם
אהובתי. המשכתי לבהות עוד דקות ארוכות עד שהמציאות תפסה אותי
ואני הקאתי את נפשי לרצפה. התעצבנתי והתחלתי לזרוק רהיטים,
לצעוק בקולי קולות ולבכות עד שכלו כוחותיי.

כשהיא הגיעה אלי הדירה כולה היתה הפוכה, הרהיטים היו שבורים,
אוכל ושבבים של חיים ואושר התגלגלו על הרצפה יחד עם שברי רגשות
ודמעות קפואות. שיערי היה פרוע, כל גופי כאב. הייתי שיכור
מעצבים ועצב. בכיתי כמו ילד קטן וחיכיתי שתגיע עד אליי. אפילו
לא הפנתי אליה את מבטי, בכלל לא השגחתי בכניסתה עד שנגעה בי.
הרגשתי עלוב מתמיד.

היא נתנה לי את נשמתה, חזרה והתיישבה לידי בין ההריסות, ליטפה
אותי עד שנרדמתי בין זרועותיה הקטנטנות. כשהתעוררתי, פניה היו
קפואות ודמעה אחת זלגה על לחיה. כשראתה שאני ער אמרה: "אתה
מפריע לי לבכות", ואני השבתי: "אני לא רוצה שתבכי יותר". היא
נטלה את הבקבוקון ושתתה אותו. "אני ואתה לא נועדו לתקופה
הזאת", אמרה בשקט והמשיכה ללטף אותי במשך שעות. כשפסקה
מליטופיה חשבתי שנרדמה, אך נשימתה היתה שקטה מדי. חיפשתי אחר
חיים בצווארה וכשלא מצאתי את נשמתה בין ידי ניסיתי להשיב אותה
אלי כמו שלימדה אותי בקורסים שבהם הכרנו. במשך שלוש שעות
ניסיתי להחיות אותה. בסוף מאסתי בניסיונותי. השכבתי אותה על
הספה וירדתי לחצר, שם כריתי בור וטמנתי אותה. המשימה היתה קלה,
משקלה לא היה רב וגופה לא היה גדול. החלק הקשה היה הבור שלי.

מהרגע הראשון שראיתי אותה, ידעתי, לא אוכל לחיות בלעדיה. כל
שניה שעברה והיא לא לידי היתה כנצח. כל דקה שלא נשמתי את
נוכחותה היתה מבוזבזת. אני לא רוצה להיות בזבזן יותר.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
התאומים נפלו?
למה לא החזקת
אותם?! אתה יודע
שרק שבוע שעבר
הם התחילו
ללכת!




אמא טריה
לתאומים שלא
שמעה חדשות


תרומה לבמה




בבמה מאז 9/8/06 13:09
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
נועה א. ליברמן

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה