החלטתי לעשות קריירה בלחפש את עצמי.
נסעתי לצפון אמריקה, חייתי מסנטים, טרמפים ובחניוני קרוונים.
נסעתי לאמזונס, חייתי מנמלים, זוחלים וישנתי בחברת נחשים
ארסיים.
מצאתי מפלים נסתרים, מצאתי זן חדש של מקקים, ואת עצמי... לא
מצאתי!

החלטתי לעשות קריירה בלחפש את עצמי.
נסעתי למזרח אסיה, הסתובבתי בין מונגוליה, תאילנד, קוריאה
וויאטנם.
הדבר היחיד שמצאתי היה את הדרך המהירה לסתימת מעיים ועצירות.
כשהמשכתי מערבה נפלתי בהימלאיה, באזורי הקרבות בין פקיסטן
להודו.
כל יום בשעה שלוש אחר הצהריים ירינו מתח של פגזים לעבר הגבול
שהוסתר בשכבה עבה מאוד של שלג.
לאחר כחודשיים, כשסוף סוף הבנתי את המצע של הפקיסטנים ללחימה,

החלטתי לערוק לצד ההודי. מצאתי שם את שאריות שבט מנשה הנעלם
וכמה נפלי פגזים, ואת עצמי העדפתי להעלים משם.
ברוסיה, כשהגעתי, לא הייתי לבוש כהלכה, ומצאתי רק קור, קור
וכפור.

החלטתי לעשות קריירה בלחפש את עצמי.
בפולין שורר עוד מימי המלחמה דיכאון, והאמהות שם,
עדיף לוותר, עם האוכל שלהן מי לא יהיה בדיכאון.
בארצות סקנדינביה אהבתי את הקיים, אבל הקיים היה יותר מדי
בשבילי.
בבלקן קצת יקר, עניין של אולימפיאדה וכדומה.
באיטליה מצאתי קפה שהעיר אותי.
בצרפת, עדיף לדלג על חלק זה, מי אמר ששערות בבית השחי זה דבר
סקסי?
בתור עם שטוען שהוא הכי סקסי, הם פשוט לא!
אנגליה זה מקום נחמד, אבל רק לביקורים חפוזים.
ספרד, עם המחתרת, שם עדיף לחזור לישראל.

החלטתי לעשות קריירה בלמצוא את עצמי.
במרוקו ישבתי על כתפו של אטלס.
השקעתי מחשבות על המסע, על הקריירה המוזרה שפיתחתי לעצמי.
על הארץ המוזרה שלנו, על הסיבה שאני חושב בעצם שאני צריך למצוא
את עצמי.
לאחר ארבעה ימים התחלתי לחשוב על הדרך למטה מההר,
זה נראה כל כך קל למטה, אז נמאס לי וקפצתי.
בזמן הנפילה מצאתי את עצמי יושב על ענן, מצביע אלי ולועג לי.
סימנתי לו שימתין, אני מיד חוזר.
חשבתי שאני מת, חשבתי שבזה זה נגמר.
חזרתי הביתה לישראל, קצת מאוכזב.
היה יכול להיות יותר טוב, יכולתי לפחות לקבל איזושהי הארה,
רמיזה על הכיוון האמיתי שלי.
עכשיו אני חושב על הדרך הטובה ביותר להגיע לאותו ענן,
שבו עצמי ישב, ופשוט לפרק אותו.
למי הוא חושב את עצמו שהוא לועג לי?
בטח הוא חושב את עצמו...
לעצמי!