"...פלוגת גרילה של חיילי המהפכה השוויצרית תקפה היום במרכז
התרבות העולמי באוגנדה, לא היו נפגעים. ולהודעה שהגיעה זה עתה
גשם ירד היום בישראל, החורף כבר כאן, אנא הכינו את בתיכם בטרם
עת, הגשם יתחיל לטפטף בשעה שש ארבעים ושבע בערב, זהו סוף
החדשות."

פתחתי את החלון הקטן שבפינת החדר שלי והבטתי ב-חוץ, מישורים
נרחבים בצבעי ירוק וירקרק חיוור נשקפו מבעד לחריץ העלוב הזה
שנקרא גם החלון של קומה 95. השמים היו תכולים אפורים ובומים על
קולים נשמעו קרובים מתמיד. ספינות בים החלו להתקרב ולעגון על
החוף מלא המפעלים שנראה כאילו מפליץ בועות עשן בצבע טורקיז.
בקרוב ירד גשם.
עמדתי שם והזדעזתי ממה שנהפכנו להיות. עננים חדים הטילו עליי
צל של אימה, מחרתיים יום הזיכרון ה21 להרוגי האטום על נתניה.
פניתי לכיוון הארון כדי לבדוק את מלאי החורף שלי, מהר מאוד
נוכחתי לדעת ש90% ממנו הוא וריאציות של חולצות מכנסיים ופרטי
לבוש ואביזרים אחרים בצבע לבן או שחור של טכסיות ואבל.

חיפשתי באותה העת מהות לחיים, כזן יהודי נכחד בעולם רציתי
שיהיה לי במה להאחז בחיי, מקור לנשום ממנו את התקווה, אם היא
עדיין קיימת...
שמעתי את אמא שלי צועקת שהיא מצאה את ערכות המגן שלנו בבויידם
לקראת הגשם ואני מצאתי במגרה סוכריה ישנה על מקל בת שנה בערך,
היה לה טעם טיפה חמוץ, חמוץ מתוק כזה. הכבישים התרוקנו כמו
שהיה פעם בימי כיפור, הטלפונים שבקו חיים ובטלביזיה הודיעו על
סיום השידורים ליום זה. בארץ ישראל שררה דממה מבעיתה של לפני
גשם שכבר פיתחנו אדישות כלפיה.
השעה הייתה 17:25 החלטתי לצאת לטיול רגלי. אמא שלי שכמעט
השתבצה מהרעיון הכללי שאני יוצאת לפני שמתחיל הגשם התחילה
לצרוח כמו פרה על מסוע שחיטה. היא הכניסה אותי לסרט רע שהיה לי
כשבלעתי את הכימיכל האחרון, אז לפני שהמצב התדרדר טרקתי את
הדלת אחרי.
היה מין ריח שמבשר על גשם שבדרך, שהזכיר לי שילוב של ניסוי
בכימיה מכתה י' וביקור בחמת גדר גם יחד.

הרחוב היה ריק, המדרכות הלבנות נראו כמו שטיחים שנפרשים לכבודי
בגן-עדן והכביש הכחול נראה כמו נהר שמזרים את כל השפכים
והזיהום מהמקום הכי טהור בעולם או מעבר לו....
לא נשמעו ציוצי ציפורים, לא מנועי מכוניות או סירנות וגם לא
דפיקות של עבודות בנייה שמתבצעות האזור ללא הפסקה- הגשם השבית
הכל, כמו מכת בכורות שהורגת לא רק בכורים.
רוח קרה העבירה בי צמרמורת, ומחשבות רחוקות על אהבה וסיפוק
מהחיים באשר יהיו שטפו אותי.
דמעה צלולה זלגה מעיני הימנית ישר לתוך הפה שלי ודמעה אחרת
התנפצה על המדרכה כמו בניין מתמוטט על רצפת זכוכית ששובר עם
רעש ששובר את השקט הכי חלק בעולם.

פתחתי את העינים והוא עמד שם מולי בתוך המרחב האישי האינטימי
שלי, פולשני.  "מה את עושה בחוץ עכשיו, בקרוב ירד גשם" העינים
הכתומות שלו הביטו בי בפליאה והשתאות. זה לא עניינך1 עניתי לו
והוספתי פרצוף חמוץ ועצבני תוך המשך בהליכה מהירה.
"חכי!" הוא צעק לי ואני המשכתי ללכת, מתעלמת לחלוטין מהסקרנות
הדוקרת שלי לגביו. "למה את בוכה? איפה את גרה?" הוא צעק לי
ואני נעצרתי. למה אתה מציק לי? ואיפה אתה גר?! עניתי לו
בציניות. הוא חייך ותפס לי את היד.  חום מוזר ולא טבעי חלחל
בקצוות הציפורניים שלי והתפשט לכפות הידיים לזרועות ובית החזה.
בזרם מהיר התחממו לי הפטמות והחום זרם לבטן עצר לרגע בפופיק
ומשם המשיך בין הרגלים ועד לקצות האצבעות שהיו בתוך הנעליים
שלי.
השעה הייתה שש ושלוש דקות בדיוק ומשהו לא טבעי התרחש שם.
שאלתי אותו מהר לפני שהוא יתחרט שהתחיל לדבר איתי בכלל אם הוא
רוצה לבוא אליי הביתה. הוא הנהן לחיוב בראשו.
בשעה שש ועשרה כבר היינו בבית. אחרי כמה דקות של בהייה בפניו
השחומות ורדרדות ובעיניו הכתומות התחלתי להתקרב אליו, הפעם אני
זאת ששברתי את מחסום המרחב האישי אינטימי. הרגשתי את הלשון
הורודה שלו מלטפת מלקקת את השפתיים האדומות שלי ואז את הפתמות
הורודות שלי, היה בו משהו כל כך מרשים וחם וכל ליטוף שלו היה
כמו זרם חשמלי קל שעבר לי בגוף. היה לו בפה מין טעם חמוץ מתוק
כמו סוכריה ישנה על מקל. כמו הסוכריה שהתחשק לי למצוץ בואתו
רגע. בשעה שבע חמישים ואחד כבר גמרנו.

הוא ישן כמו מלאך שגנבתי מגן עדן, עם שיער פרוע ולחיים
סמוקות.
התיישבתי על המיטה ולבשתי תחתונים וחזיה תואמים בצבע בורדו
מתחרה. הטלפון צלצל ולא עניתי. לפי זה ידעתי שהגשם פסק להיום.
כשנעמדתי והבטתי במלאך הפרטי שלי ישן הרגשתי מעין תחושה מוזרה
וחדשה לי היא דמתה לתחושה שחיפשתי ותיארתי לי כשחשבתי על מהות
ומשמעות החיים.
פסעתי בשקט שהוא לא יתעורר לכיוון החלון והצתתי סיגריה שסובבה
לי קצת את הראש.
החלון המקסים שלי שנפתח לרווחה בקומה ה95 פרס לפני מישורים של-
חוץ שאחרי הגשם. אלפי עצים ועלים מלבלבים בסגול בוהק וים כתום
עמוק. עננים ורודים עגולים על רקע שמיים אדמדמים שהטילו קרני
שמש זהובות על אנשים קטני שצעדו ברחוב לצד נהרות גשם חומצי
ורוד זוהר. גגות בצבע תפוז והחלום שלי שוכב ישן מאחורי עם חיוך
מרוח על שפתיים בשרניות ועבות. שאפתי לריאות את הריח החמצמץ
שזרם באוויר שאחרי הגשם והקשבתי לציפורים מציצות ולסירנות עם
האורות האדומים שמהדהדות בכל הרחובות. הסתכלתי במראה, האוויר
הקר בחוץ עם הרוח החמה בפנים הפכו אותי למשהו יפה, הסתכלתי שוב
על המלאך שלי ישן כמו כוכב נופל.
           
דמעה זלגה מעין שמאל שלי ונפלה מבעד לחלון, אני קפצתי אחריה...