סתם יושבת וחושבת וכותבת וחושבת...
מוזר לי.
כל כך הרבה משחקים. העולם הזה הוא משחק.
משחק בידי האלוהים. משחק בידי האנשים. יש בכלל אלוהים?
יש משהו להאמין בו.
או?
קשה כאן. קשה לזקן שישן ברחובות ומושיט ידו לזרים.
קשה לילדה הקטנה שאבא מתעלל בה.
קשה לאשה החלשה שהבעל מכה אותה.
קשה לאבא שאין לו כסף לקנות אוכל לילדיו.
קשה לילד שאין לו מספיק שנים לחגוג ימי הולדת.
קשה לרופא שלא מצליח להשאיר לו עוד דקה לנשום את האוויר של
המדינה הזאת, שעליה הוא חי כל כך הרבה שנים.
קשה לאמא שבוכה על הבן שלה, שיצא להגן על המולדת.
קשה לחייל שהוא יצא חי והחבר שלו לא.
קשה לבחורה שמחכה לו והוא כבר לא יבוא.
קשה למדינה שלא מצליחה לשמור על הילדים שלה.
קשה לאלוהים לשמור על העם הנבחר.

לפעמים אני מנסה להבין מה זה עולם. מה זה חיים. מה המהות שלנו
כאן. לאן אנחנו הולכים.
אף אחד לא יודע אם יש סימן שאלה בסוף כל המילים האלה.
מה זה קשה?
עם מה אנחנו מתמודדים פה?
חיים שקיבלנו, מאיפה, ולאן. עד כמה אפשר כבר.
נמצאים בתוך גוש גדול ועגול, כחול וירוק וסגול, שמסתובב מסביב
לכוכבים ומחפש איתנו את אותה המשמעות.
רבים וגדולים ניסו למצוא את המשמעות. ניסו אך כשלו.
אין משמעות.