איזה שגעון גדלות, חשבתי לעצמי, עת נכנסת לחדרי בשעת לילה
מאוחרת,
כשמגופך נוטף אותו ריח מוכר של וודקה זולה, שקנית בשלושים
שקלים מהפיצוציה של ידידיה, במורד הרחוב, נכנס למטתי כאילו מה
בכך.
"אלו רק חלומות בהקיץ, של לפני השינה, שחצי ערים חצי ישנים,
הוזים הזיות, שיש לך" לחשת לאוזני, בו בזמן שידיך תרות אחר
מקום שליו, בו עדיין לא ביקרת, מסמן טריטוריה, כמו כלבים, ממהר
להספיק לפני שמחוגי השעון יורו לך לעצור.

הוא אוהב אותן קטנות, הסקתי, פרי בוסר שטרם הבשיל, יושבות בול
בכף היד, כמו פיות עם כנפיים, רק מחכות להזדמנות, לעוף הרחק
לארץ עם שמש.
הוא מחזיק בהן חזק, חוסם את המעוף, אולי כדי להעצים גדולתו
בעיניו.

"אימצת לך עיניים עצובות" זרקת לעברי, עת יצאת מחדרי, עם זיו
של חיוך על פניך, "תנסי לצחוק יותר, זה מעלה את המורל" וסגרת
את הדלת אחריך.
ואני, הגדלה בצילך, יצאתי מחדרי אחריך, מאפשרת לזכר קיומך
להתפוגג באויר הפתוח.