"אותך אני רוצה".
מתי הוא אמר לה את זה? נדמה שחלפו אלף שנים. והיא באה אליו.
היא עזבה את החבר שלה, עם האדישות שלו כלפיה, והסתגרה איתו
בבית הקטן. חלון צופה אל ההרים. רוח חמה בקיץ ורוחות גשם
בחורף. השקיפות שלו כלפיה סנוורה אותה. שיגיונותיו שהן
שיגיונותיה. והסקס... נדמה שכל פעם היא פעם ראשונה. אבל
עכשיו... עכשיו כשאין לה כבר כוח הוא לא יכול לתפוס אותה. היא
תפסה אותו כל חייו איתו וכשהיא צוללת, הוא צולל איתה. הוא
מסתכל בעננים, מאפרה על הבטן וסיגריה בפה. שיערו ארוך ושמנוני,
פרוע, והוא מסריח, לא מתרחץ. ריח הזיעה שלו הוא ריח מוות.
לשרוף את עינו במצית... יש צללים על מסך השמיים ועל מסך
הקירות. בתוך הקירות, בגג וברצפה זורמים מים. יש רעשים בבית.
כאילו אנשים בלתי נראים מסתובבים פה, חרישיים. כשהיא יושבת על
האסלה בשירותים וסיגריה בין אצבעותיה, היא שומעת צעדים, וחבטות
רכות. "מיקו..." היא לוחשת, ואיש לא עונה. היא יושבת עוד קצת,
עם הסיגריה, מנקה את עצמה ובודקת בבית. האיש ששמו מיקו לא זז,
ועדיין יש רעשים דקים, ואף אדם. הנשימה שלה כבדה משנים של
עישון. היא נראית טוב, יחסית, אבל לא כמו פעם. בכלל לא כמו
פעם. כשמיקו אמר לה "אוהב". כמה היא צחקה על הילד שהתאהב בה...
ומי היה מאמין. מי. מאז בכל לילה ולילה כשהיא שכבה במיטה וגררה
על עצמה את השמיכה, עלתה דמותו יותר ויותר ברורה, יותר חזקה
במוחה. כאילו תבע אותה לעצמו. והיא... היא רק הולכת ונחלשת.
ומיכה... הוא היה שם, אבל לא היה. נדמה היה לפעמים שהיא לבד,
גם כשהוא ישב ממש לצידה. נדמה היה לה שהיא... בוגדת. הולכת עם
גבר זר. זה לא הבית שלה. זה לא החיים שלה, העולם שלה. כאילו
משהו בחיבור הפאזל עם מיכה לא מתאים, ועם מיקו הוא מתלבש בול.
כשהיא עזבה מיכה היה שקוף. היא לא ראתה את האיש שאהבה. היה
משהו, אבל לא היה בו כלום. ומיקו קיבל אותה עם המבט השקט ולב
האריה, והיא ידעה שהיא תוכל להתנגח בתסכוליה על חזהו כמו
ציפור. הוא לא קטע את שורשיה, הוא הצמיח אותם. הוא לא גזם את
הילת הכישוף שלה, אלא פיאר אותה. מעולם לא הוריד אותה לרצפה,
היא הייתה תקרה. והוא, כמו תמונת נוף עגומה, היה מנווט את
דרכיה לאן שירצו לקחת אותה עיניה. היא בחרה להיות לו מכשפה,
והוא בחר להיות לה שד. ובאוויר עלה ריח הסיגריות בתוך עשן אפור
כשעל הכתלים היא יכלה לצייר כל מה שרצתה. (היא ציירה גיהינום
במלחמה).
מכשפות ושדים... כשהם מזדקנים יחד הם הופכים גרוטסקיים. משהו
הועם בעיניו. משהו התחדד בעיניה. לו לישון ולה להסתנוור. משהו
גרם לכל צלחות הפורצלן שהם עמלו להערים לפירמידה יפה במרכז
הבית, לעוף כמו ביד בלתי נראית אחת אחת ולהתנפץ על הקירות. בין
השברים הם נשארו שבורים. הוא ישן והשמש נכנסת לעיניה. הוא מורח
צבעים והיא נעקצת ממחטים. ניסיונותיהם לחדש קשרים ישנים נתקלו
באדישות קרה, והם נשארו לבד, זו עם צילו של זה. אריה ולביאה
שהזדקנו וגורשו מהעדר.
הסיגריה נדלקת על שפתיה המחורצות. עננים ממערב הופכים את
השמיים והאוויר לחוטי מים קרועים. היא ידעה שהיא זו הצודקת, גם
אם מיקו סרב להאמין - הדברים רק הופכים ליותר ויותר גרועים,
וכל מדרגת אבן גבוהה יותר מקודמתה.
הוא נרדם, עם המאפרה על בטנו, וסיגריה ביד שכבתה. ואז היא
יודעת, האבן חודרת לתוך מוחה ומקבלת צורה והיא יודעת, פתאום
אין דבר אחר, פתאום כל מה שהיא האמינה בו צריך לבוא לכלל
מימוש.
"מיקו..." היא לוחשת. נחרה עולה מגרונו. הוא כמלך מובס.
"מצטערת, מיקו... אין יותר מה לעשות." וידיה כמו מאליהם סוגרות
את החלון, באוטומט. ורגליה כמו עמודים כבדים כשהיא עוברת חדר
חדר וסוגרת את כל החלונות. "גם שם תאהב אותי..." היא לוחשת.
"מעולם לא הפסקת..."
והיא עומדת רגע במטבח, מציתה סיגריה. העשן כמו רוחות אבותיה,
שושלת אימה. "באתי..." היא לוחשת ומניחה את הסיגריה על השיש.
היד שולפת מהמגירה סכין בשר ומתחילה לחתוך את צינור הגז. היא
מתנשמת רגע ברעדה, וממשיכה, פתאום היא לא רואה דבר, ופתאום
הצינור מחובר בפס פלסטיק דקיק בלבד, ערוף. עיניה בוהות רגע
ונוטלות את הסיגריה. "זה לא כל-כך נורא..."
|