נשב בשקט אך נדע מה לומר,
כשישבה שם אישה מרפדת את אפה כאילו עצמה את עיניה עם שתיקה
ארוכה.
לחשה שירת אומץ חזקה וליטפה את שיער ביתה.
דממה מלווה בקינת אלוהים ואבק מסתתר בין אצבעות המתים
לא ידעו איך זה להיות בחיים
כשעברו מלחמה ונאבדו ביער
רק קולות היורים נשמעו במרחק ודמעה על עפעפיים נגועות
זכרונות נשכחו ונכתבו בצרור הקברים
נחקקו באבן וישארו לעולמים
כמו בתוך סערה וערפל ללא ידיעה איך כל זה ייגמר
נשארים תלויים באוויר, חולפים והולכים.