שתי נשים בחדר אחד, מתבוננות אחת בשנייה,
אחת מהן לא מוצאת את המילים כדי לומר את מה שהיא מרגישה,
השנייה פשוט בוהה בה ומחכה לצליל שייצא מפיה.
הראשונה אומרת מילה,
עוד מילה כדי להסביר את המילה הראשונה,
דמעה ועוד דמעה כי הרגש עולה מבפנים,
הראשונה לוקחת נשימה ארוכה וחוזרת לאדם הפנימי שלה
ומבקשת ממנו שימצא את המילים כדי להדגים את מה שהיא מרגישה.
האישה שממולה נותנת דימויים גשמיים
כמו פרפרים, אש, דגדוגים,
פופקורן וגלידה גדולים שהינך רוצה להשיג.
והאישה הראשונה בתוך תוכה מופתעת מהמילים היוצאות מהפה של
האישה השניה
האישה הראשונה היא אישה עוד קטנה, לא מבוגרת בגילה
האישה השנייה כבר גדולה, מעל העשרים שנה
שתי הנשים יושבות אחת מול השנייה, נשענות על כרית אדומה,
בחדר סגור עם חלונות קצת פתוחים.
יש חוסר אוויר, המזגן נסגר לכמה שנים,
האישה הראשונה ממשיכה את סיפורה ולא יודעת את ההמשך
כי הדימויים של האישה השנייה והמילים הנכונות שאמרה יושבות לה
כרגע על הלב.
האישה השנייה שוב בוהה באישה הראשונה עם עיניים רטובות מהרגשה
לא ברורה,
היא אינה משתפת את האישה הראשונה בעובר על ליבה,
למרות שהאישה הראשונה שאלה, היא משיבה בשלילה
ומנסחת תשובה... בוהה עוד קצת באישה הראשונה... אומרת כמה
משפטי חוכמה
וכמובן משאירה את האישה הראשונה ללא יותר מידי מילים בפייה.
אחרי זמן מה של שקט,
מתבוננות אחת בשנייה,
האישה הראשונה מרגישה צורך לומר כמה אהבה ישנה,
בתוכה, אל אהובה, ובכלל בליבה.
האישה השנייה מהנהנת בחיוב, כאילו מבינה על מה האישה הראשונה
מדברת
והאישה הראשונה ממשיכה ומדברת.. כל תיאור ותיאור יותר דומה
למציאות בה היא חייה
וכל אמירה על אותו אדם נכונה כל פעם מחדש.
הדמעה של האישה הראשונה שוב חזרה... טוב, נו מה היא תעשה...
רגישה היא האישה.
השיחה ממשיכה, אולי נעצרת לשניה,
לא ברור אם ישנה איזושהי מסקנה מכל השיחה,
אבל ידוע שהיתה אווירה טהורה וכנה במשך כל השיחה ושום כעס או
צעקה נכנס שם בין השורות,
בין רווח הכריות או לצד המיטה.