כשהוא היה בן תישע, אני הייתי בת עשר. שנינו למדנו באותה כיתה,
בשיכון ותיקים בנתניה, פשוט לא היו מספיק כיתות. שמו אלון.
הילד הכי יפה בכיתה, בעיני הכי יפה בעולם. שערו שחור כעורב
ועיניו שחורות כפחם. ובכלל היה שחום. פנים יפות עם גומה בלחי.
תמיד מחייך, תימני אסלי. קנאתי בילדים שהיו שחומים, הם היו
יותר ישראלים ממני. עלי מיד ידעו שבאתי מהגולה. בהירה וחיוורת.
כמה שניסיתי להשתזף בשמש, רק נשרפתי והתקלפתי.
אלון היה אהבתי הראשונה. לכל מקום גררתי אותו. כש"השומר הצעיר"
הגיע לשיכון, צרפתי אותו מיד. הקמתי קבוצה סודית ונתתי לה שם
פיצוץ "נשר הסלע". ארגנתי משחקים ואילצתי אותו להשתתף בהם.
יצאנו ל"אש לילה" כדי שאאחוז בידיו. והנשיקה הראשונה הייתה
בהצגת "שלגיה ושבעת הגמדים". הוא היה הנסיך ואני הייתי שלגיה.
בחזרות הוא לא נישק אותי אבל ידעתי שבהצגה יצטרך לנשק אותי.
חיכיתי להצגה בקוצר רוח. לשמחתי היו שתי הצגות: בוקר לילדי בתי
הספר מכל האזור כולל נתניה העיר, בית ליד, פרדסיה, והמושבים
בסביבה.
בערב הצגה להורים ומבוגרים. כך זכיתי בשתי נשיקות.
עד גיל 12 גדלנו יחד צמודים כזוג בלתי נפרד. בשבתות הלכנו
חבורה רועשת של ילדים כל הדרך מהשיכון לנתניה לים. התרחצנו עם
תחתונים בלבד. אף פעם לא היה לי בגד ים. מה היה לי להתבייש?
הייתי שטוחה כמו הבנים. וכשהתחלתי להתפתח הוא היה הראשון
שהראתי לו. חשבתי שזו זכות גדולה. ואימי הראתה את נחת זרועה עם
הסבר שבנות לא מראות לבנים. האהבה פרחה. ואז בא הפרוד. הלכתי
לקבוץ. כמובן את החופשות ביליתי איתו. הייתי חסרת סבלנות לשמוע
מה עובר עליו, מה הוא עושה ומה תכניותיו. תמיד אמר שנועדנו
להיות יחד. ותמיד חשבתי שהוא שייך לי.
אחרי שנתיים בערך, באחת החופשות שלי לא מצאתי אותו. נודע לי
מפי חבריו שגם הוא עבר לקבוץ. ואפילו לא ניסה ליצור קשר איתי.
הייתי מאוד מאוכזבת. כאילו איבדתי משהו. איפה הנאמנות?. ואת כל
ליבי שפכתי בפני חברי שברבות הימים נשאתי לו. כל תקופת נערותי
חיפשתי את הדמות שהייתי מאוהבת בה. שער שחור כעורב ועיניים
שחורות כפחם, עור שחום ובכלל תימני. הוא היה אידיאל. פעם שמעתי
שעזב את הקיבוץ. ושוב נעלם לי לכמה שנים. אך תמיד שאלתי עליו.

אחרי אכזבות מהחברה הקיבוצית, עזבתי את הקבוץ עם משפחתי
הבלונדינית והעיניים הכחולות. עברנו לראשון לציון. ושם נודע לי
לאחר חיפושים, שאלון מורה למוסיקה בבית הספר שבני בן השמונה
לומד בו. התרגשתי. צפו מחדש זיכרונות הילדות. אם אראה אותו מה
ארגיש? מה עבר עליו כל השנים האלה? האם הוא עדין יפה כמו
שזכרתי אותו?. אלף שאלות התרוצצו לי בראש, וכדי לספק את
סקרנותי החלטתי לגשת לבית הספר ולהיפגש איתו.
צלצלתי למזכירות לשאול מתי הפסקה. ולמחרת לאחר שהפכתי את ארון
הבגדים כדי להיות יפה בשבילו. בעלי היה משועשע. הוא הכיר את
סיפור האהבה הראשונה שלי. לא הסתרתי ממנו כלום. הייתה אמונה
מוחלטת בנינו. לפחות שיקנא קצת. הלכתי לבית הספר. כל הדרך ליבי
הלם כמו תוף. אנשים הפנו מבט, חשבתי ששמעו את ליבי הולם. כנראה
הייתי מאופרת יותר מידי. ירדתי לשירותים של הילדים ומחקתי הכל.
מה אני מתאמצת? למצוא חן בעיניו? בשביל מה? עד היום הוא לא
ניסה ליצור קשר איתי או להתעניין מה עלה בגורלי! לפחות בשביל
הסקרנות. ואצלי, כל השנים הוא היה בפינה נידחת בליבי. ודמות
אידיאל בראשי.
לאחר נישואיי פחדתי שאים אתקל בו, כל אהבת ילדותי תצוף ותעלה,
ותהרוס לי את הנשואים. מעולם לא נתקלתי בו למזלי. וכל מה שהיה
קשור בו, לא סמכתי על עצמי. עליתי בהתרגשות לחדר המורים, כולם
היו בהפסקה. שאלתי את אחת המורות איפה המורה למוסיקה אלון.
אינה יודעת. שאלתי מישהו אחר, אף אחד לא ידע. עד שמישהו מקצה
החדר צעק לי.
"את מחפשת את אלון"? "כן" עניתי לו והשתנקתי. "אתמול נסע
לקנדה, עם משפחתו לכמה שנים. עשה לנו הפתעה". כן גם לי חשבתי.
אחת המורות ניגשה אלי "את מרגישה טוב? שבי את אדומה לגמרי. אכן
הרגשתי חולשה, כל ההתרגשות שהצטברה אצלי, והאכזבה העלה לי את
לחץ הדם שצבע את פני באדום.  התיישבתי. המורה שדאגה לי הגישה
לי כוס מים.
"את קרובה שלו"? "בערך" עניתי לה. בקושי גררתי עצמי הביתה.
בערב בעלי שאל מדוע מצב רוחי עכור ? ספרתי לו.
"את עדין עם האובססיה של אלון? למה צפית אם היית פוגשת אותו"?

"איני יודעת" עניתי לו "אולי חיפשתי את התחושה של ילדותי, את
הריגוש הבוסרי של אז". "ומה היית עושה עם זה שאל"?
"איני יודעת לא נפגשתי אותו". תעלומה זו נשארה עמי עוד עשור
שנים, עד לפני חודש.
עברתי לגור ברחובות, וחידשתי את חיפושי אחרי אלון האידיאל שלי.
צלצלתי לבתי ספר מראשון עד רחובות. באחד מבתי הספר בראשון ענו
בחיוב. החליף את שם משפחתו, לכן היה לי קשה לאתר אותו. כעת היה
לי שם מלא. חיפשתיו במרשם התושבים ובספר הטלפונים. עשיתי עשרות
טלפונים, מאמצי נשאו פרי. אחד מהם היה הוא. יותר נכון היא
אשתו. "כן, כאן גר אלון, כן, פעם גר בנתניה, כן, הוא מורה
למוסיקה וגיטרה". ונתנה לי את מספרו הסלולרי. "הוא לא בבית
חפשי אותו בסלולרי".
לקח לי שבוע ימים עד שהעזתי. הסקרנות הורגת אותי. חיפשתי בנבכי
נשמתי את ההתרגשות של פעם. בטח הוא יביט בי מגבוהה. למד בחו"ל
מוסיקה. בטח גם כותב ומלחין, איש העולם הגדול. השכלה גבוהה
אוניברסיטה. אשאל אותו מה זכור לו  מהיחסים שלנו בילדותינו
בנתניה. נתרפק על העבר. נוסטלגיה. אשאל אותו אם הרגיש כמוני.
ואשתדל לא להתרגש, כי אז מתקלקל אצלי האינסטלציה, ועיני מזילות
מים.
הגבר שענה לי מהצד השני של הקו, היה זר ומנוכר. "כן מי מדברת"?

"זו אני אילנה מנתניה, זוכר? למדנו יחד באותה כיתה. אני מנסה
כבר שנים למצוא אותך". אמרתי בנשימה אחת. הייתה דומיה של רגע.
"כן ... כן אילנה בטח זכור לי". תשובה מהוססת "איך לא! את היית
הילדה הבלונדינית והעיניים הכחולות נכון? ואת אם זכור לי
מהונגריה".
"כן" עניתי ורווח לי הוא זכר אותי, את אהבת ילדותו.
"מה דעתך שניפגש על כוס קפה אצלי בבית נראה אלבומים וניזכר?
אני מעונינת לכתוב על ילדותי ורציתי את ההיבט שלך". יריתי
צרור, העזתי להזמינו. הייתה שוב דומיה של רגע.
"בטח, כן" ענה לי לבסוף "מתי"? קבענו ליום מסוים ובזה הסתיימה
השיחה.

השעה חמשה לארבע, האם ידייק? או בכלל יבוא?
כן הוא הגיע בארבע ועשרה. היה צלצול בדלת. ליבי הלם בעוז. מה
קורה לי. פחדתי מעצמי. שמא יתגלה לי שאני עדין מאוהבת בזיכרון
ילדות, או אולי אתאהב שוב בגבר המושלם. הוא בטח מושלם, כילד
היה מושלם. לא חשבתי אחרת. פתחתי ברעדה את הדלת ו........
השמים נפלו עלי.                                            

עמד לפני גבר מבוגר מכפי גילו, קרח כמעט לחלוטין, בצדעיו זרקה
שיבה, גבהו כשלי. חיפשתי בין חריצי פניו את גומת החן. חיפשתי
את עיניו השחורות והצוחקות.
"את אילנה"? העלה חיוך צונן. דמי קפא.
"כן עניתי הכנס" נזכרתי בנימוסי.
הושבתיו לשולחן בסלון שהיה עם כבוד מוכן מראש. "תרצה קפה"?
"לא תודה אני לא נשאר להרבה זמן.  יש לי שעור עם תלמיד עוד
מעט".
הושלך הס. פתאום לא היה לי מה לאמר. "הנה אלבום ילדותינו, תרצה
לראות"?
הראתי לו אלבום מילדותינו, דפדפנו. הרגשתי  אותו מרוחק, חסר
עניין, אולי אפילו מוטרד קמעה. צחקנו קצת.
"אלון, ספר על עצמך, מה עשיתה מאז שנפרדו דרכנו בנתניה".
"העבר שלי לא מעניין אותי, לכן לא זכור לי כלום. חוץ מזה אחרי
שעזבתי את הקיבוץ למדתי כמו כולם, ואחרי הצבא נסעתי לחול ללמוד
מוסיקה. ואנגלית. לשאלתך אם אני כותב או יוצר? לא כלום בשטח
היצירה, אני סתם מורה".
"אלון ספר לי מה היו הרגשות שלך בגיל הילדות כשלמדנו יחד"?
"הרגשות שלי? תאמיני לי שאיני זוכר כלום מתקופה זו, אין לי שום
רגשות".
"אתה לא זוכר שהיית  איתי בשומר הצעיר? וגררתי אותך לכל מקום
והיית אהבתי הראשונה? ושיחקנו בהצגה שלגיה ושבעת הגמדים, ואתה
הייתה הנסיך ואני שלגיה? אתה זוכר?  זוכר את הנשיקה"? שוב פעם
הפגזתי אותו בשאלות.
"כלום. אני לא זוכר כלום. את בטח מאוכזבת. אבל כל זה מזמן לא
מעניין אותי לכן אין לי זיכרונות".
באכזבה דפדפתי באלבום. "ותמונה זו אתה זוכר את הקבוצה שלנו
בשומר הצעיר היינו ארבע בנות: פנינה לאה רותי ושולה"?
"כן" !! קפץ לפתע וזיק קטן של התעניינות התעורר בו. "זו לאה,
הייתי מאוהב בה עד מעבר לראש, עד  שעזבתי לקיבוץ. אותה אני
זוכר, היא היית בראש שלי הרבה שנים".  סוף סוף גילה קצת
התרגשות. ואני רציתי שהאדמה תפער פיה ותבלע אותי. האידיאל שלי
כל השנים היה מאוהב באחרת. והוא לא איש העולם הגדול, ולא
אוניברסיטה או יוצר. סתם חרטא .
"טוב אני חייב לזוז" אפילו לא ניסיתי לעכב בעדו.
"בסדר אם תיזכר בפרטים נוספים תרים טלפון וספר לי".
"אני לא חושב שאטרח אין לי זיכרונות ילדות". ענה לי (אפילו
למען הנימוס היה צריך לשקר לי). לאחר שהלך הרגשתי הקלה מוזרה,
סגרתי מעגל. חשבתי שארגיש  אכזבה, או עוגמת נפש לא... שאלת
השאלות סוף סוף נפתרה. האידיאל שלי, חלף לו ברוח.
יותר נכון היה רק רוח, חבל שגררתי אותו כל כך הרבה שנים בליבי
ובראשי.