היא לא בכתה, לא אז, כשהודיעו לה, לא ביום שנפרדה, לתמיד. לא
שנה אחרי. רק עכשיו, היא בוכה בלילות.
הם נקברו מחובקים, כמו שתמיד רצו. כשהודיעו לה, שהם מתו, היא
הייתה ילדה. אז, עם אחות קטנה. היא לא רצתה שמישהו, יחליף את
ההורים שלה, היו לה קרובי משפחה, קרובים לעט צרה בלבד.
כל פעם שהיו מזכירים, שצריך להביא את ההורים, לשיחה, היא הייתה
שוקעת בתוך געגועים, לאלה שמתו.
ב-ו-ם. הרעש הידהד באוזניה. היא רצה לביתה, לבדוק, מה שלום
אחותה. היא כבר לא הייתה שם,במקום שהייה פעם בית, נישאר רק בור
מלא אפר, אפר של אחותה. עתה, היא הייתה לבדה בעולם! לא נישאר
לה אף אחד. כל הקרובים. הם בין האפר עכשיו. היא הייתה היחידה
שנשארה, שנותרה, שניצלה. היא לא הופיעה בטלויזיה, לא עשו מיזה
שערורייה, אף אחד לא נחלץ לעזרתה.
היא לא בכתה, לא אז, לא ביום שניפרדה לתמיד, לא שנה אחרי.