עומדת במסיבה, מוקפת באנשים. עיניים נעות באי-שקט, מחפשות את
הפנים המוכרות. מנסה לחצות את החדר בלי לגרום למהפכות מיותרות,
ובאמת, חוץ מכמה טיפות יין על הרצפה, המבצע עבר בשלום. היא
מגישה לדורון את כוס היין, אבל מבחינה שהוא כבר מחזיק באחת.

יש בחדר הרבה אנשים נחמדים, והשיחות קולחות בדרך-כלל. מדי פעם
מישהו זורק לחלל האויר בדיחה מביכה מדי, ואז הנושא משתנה.
דורון והיא יושבים ביחד על הספה. הוא מחבק אותה, אבל הוא כועס.
והיא יודעת גם בלי להסתכל. ועכשיו הכי טוב שהיא תשתוק, ושהוא
ימשיך לחבק. חוט מחשבתה נקטע.
"את בטוחה שאת לא רוצה להצטרף לתערוכה?"
מאיה מחייכת מולה.
"החלטתי לוותר על הרעיון. נראה כמו סיכון מיותר. שוק התכשיטים
ממש בשפל עכשיו..." היא ממלמלת.
היא מגניבה לעברו מבט. הוא מסתכל אליה, ומחייך. היא שמחה שלא
נפלה למלכודת המוכרת בשיחות האלה. אתמול דורון אמר לה מה פריע
לו כשהם נמצאים עם אנשים אחרים. לא באמת חייבים לספר כל דבר
שהוא אומר, או שעלה בשיחות שלהם. נכון, היא חושבת לעצמה.
הפרטיות שלו חשובה לו.
כאילו כדי להכעיס, מאיה ממשיכה לדבר. ממשיכה לשאול איך התפוגגה
ההתלהבות של החודש הקודם. מודעת להשפעה של כל מילה שלה, היא
בוחרת פשוט לשתוק לרגע.
"דורון לא רצה..."
היא שומעת איך קצב הנשימות שלו משתנה, ומיד מביטה בו. דורון
עדיין מחבק אותה, אבל היא יודעת שהוא עומד לקום. הדמעות
מאיימות להציף. לגימה של וויסקי.
"לא רצה שאני אלך על רעיון שאני לא באמת מאמינה בו".
יערה מחייכת חיוך טוב כזה, ואומרת, "אני כל כך שמחה לראות
אתכם. רואים איך שאתם עושים הרבה טוב אחד לשניה. תמיכה כזאת
מבן-הזוג באמת מאפשרת להגשים כל חלום..."
היא מחבקת את דורון חזק חזק, ויכולה לראות את החברים הטובים
שלה מתמוגגים מאושר, עם שמץ קנאה.

השיחה מרחפת מעליה. עוד מאתמול התחיל ערב כזה, ערב של שתיקות.
של פחד מכל מילה קטנה. אפילו מהמילה הכי קטנה, קטנה כמעט
כמוה.

היא רוצה שהערב יגמר. שהם ילכו לישון, והמתח הארור יגמר. היא
נמצאת במבוך של מלכודות-מילים. היא מנסה לצאת אבל רק מסתבכת
יותר עמוק. מנסה לפרוץ את השילוב הנכון, שדורון יבין שהיא
אוהבת אותו. כל פניה היא שגויה, ומהמבט שלו לא ניתן להבין מה
הכיוון הנכון, אם בכלל יש כזה.

בתיאום מושלם, גם דורון רוצה ללכת. הם קמים, והיא נפרדת מכמה
חברים. דלת הבית נפתחת, והיא מספיקה לראות אותו יוצא וטורק
אותה. היא רצה אחריו, מלאת תסכול - אפילו את הנסיעה הביתה היא
הייתה חייבת להרוס. ביציאה מהשער היא לא הבחינה במדרגה,
והשתטחה ארצה. היא מחניקה צעקה, ומתייצבת חזרה. עכשיו הוא שוב
יגיד שנמאס לו מהסצנות הדרמטיות שלה, שיש לה בעיה איומה של
עמידה בזמנים, שהיא מתנהגת כמו דמות פתאטית באופרת סבון. עם כל
צעד הכאב מתפשט. קשה להמשיך ללכת.

היא נשברת ובוכה.