אני לא חושבת שאני אצליח לאהוב. לא עוד פעם בכל אופן.
בנוסח פלא, הקורבנות הם תמיד החברים הכי טובים שלי. ותמיד יש
את השלב שהם חושבים שהם אוהבים אותי, ואז אני נרתעת ומנתקת..
קרוב מדי, לא מתאים לי. ואז, כעבור כמה זמן, אני קולטת שעשיתי
את הדבר הכי דפוק בחיים. יוצאת מהבית, דופקת ת'ראש, ומנסה
להרגיש מאושרת לרגע. בבוקר מתעוררת עם המחשבה, שהנה, פספסתי
הזדמנות לאהבה. ובוכה. ומתגעגעת.

אני חושבת שאני לא רוצה כי אני מאוד רוצה. לא פעם דמיינתי את
עצמי בזרועות האדם המושלם שיפנק אותי ויאהב. בעיקר שיאהב. אני
לא חושבת שאני שווה שיאהבו אותי. אני לא טובה מספיק, אין לי את
זה. זה לא שבנים לא רוצים. אבל הם חושבים מהזין. וכשהזין עומד
השכל בתחת, כמו שאומרים.
ואני לא מקרה סיעודי. אני לא מחפשת רחמים. כשאני סוף סוף מוצאת
איזשהו רגע של אומץ ופתיחות ומדברת על עצמי עם מישהו, הוא זורק
את הכל לקיבנימאט.
"את סתם מזיינת ת'שכל, ואת יודעת את זה. את סתם רוצה שיגידו לך
כמה שאת טובה".
אז זהו, שממש לא, כל כך רחוק. ואף אחד לא מצליח להבין.

ואני מחפשת, אני מחפשת בכל מקום. מחפשת משמעות. אני צריכה
שמשהו יגיד לי לאן ללכת. אני לא במוזה לניחושים. הרי אני מדברת
פה על הגורל שלי, על עצמי, על הדברים להם אני מסוגלת ואולי לא.
ואולי אני טועה? ואולי הכיוון מחשבה שלי בכלל לא נכון? אולי
אני לומדת את הדברים הלא נכונים, הופכת את האבנים הלא נכונות,
מתאהבת באנשים הכי דפוקים? ואחר כך מתפלאת לדעת שבאמת נדפקתי.
דפקתי את עצמי, למען הדיוק. אני הרי לא יכולה להאשים אף אחד
במה שיש לי, או במה שאני עושה. הכל בגללי.

ובינתיים, זכיתי להכיר לא מעט אנשים. חלקם החשיבו אותי כחברה
שלהם, חלקם החשבתי כחברים.
וברור שהתאכזבתי. ולכל האנשים האלה לא באמת אכפת. הם צריכים
תעסוקה. תהיי משעשעת ונתייחס אליך. הם מהסוג ששואלים אותי "מה
קורה?" ומיד אחר כך מודיעים שהם צריכים את הטובה של החיים.
ואני, כמובן, מסכימה.
מאוהבת.
דפוקה.