[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







אלדר דדון
/
המוות

חושך, דממת מוות, אפלה מוחלטת, כאילו הזמן קפא מלכת. כך נראה
כשהמוות מגיע. הוא מגיע לבוש בגלימותיו השחורות, ברדסו השחור
מצל על פניו, סודו הכמוס ביותר. שתי חרבות ארוכות ושחורות
נמצאות בנדניהן השחורים המקרקשים על ירכיו של המוות בעודו
צועד. קשת גדולה ואשפת חצים על גבו, גורמות לו להיראות כלוחם.
חושך מוחלט מקיף את המוות, וסימן לאור מופיע רק כאשר הוא מגיע
ליעדו. יעדו של המוות שוכב לו בדממה על הרצפה בדרך כלל, רגעיו
האחרונים נגמרים, הוא חש בצינה המקפיאה את גופו, צינת המוות,
ועורבים עפים בשמים, קוראים בקול גדול, כאשר מספרם תואם למספר
המתים. צרחת העורבים היא הרעש האחרון שנשמע לפני דממת המוות
המוחלטת שמגיעה לעטוף את המתים.
והמתים - מתים. והמוות צועד מיעד ליעד, אוסף את הנשמות האבודות
שמחכות לעבור לעולם הבא, לגן עדן או לגיהינום. כאשר הם מתים הם
חוזים בו בא לאסוף אותם, כי רק קורבנותיו של המוות יכולים
לחזות בו, ולעיתים נדירות גם אנשים אחרים, אנשים שגורלם הוליך
אותם לכיוונים שונים בדרכים מוזרות, המשתלבות בדרכיו של
המוות.

שכבתי במיטתי שעות ארוכות, לוטה בחושך חדרי האפל, החם, וחושב.
המחשבות רצו בראשי, היום היה ארוך מאוד ושימש כחומר למחשבה.
ניסיתי להבין את פשר הדברים אבל כל המחשבות נכנסו אחת בתוך
השניה ולא הצלחתי להתרכז. חשתי יובש בגרון. הייתי צמא. קמתי
ממיטתי ונעמדתי על הרצפה. רגליי קפאו באותו הרגע וצינה נוראית
הרעידה את גופי החצי ערום. הרצפה היתה קפואה. צעדתי לעבר הדלת
ופתחתי אותה בדממה. הקור העז מילא את האוויר כולו עכשיו. צעדתי
כמה צעדים ונעמדתי באמצע המסדרון. לרגע נדמה היה לי שיש מישהו
מלפני. הדלקתי את האור החלש של המסדרון והבנתי מה קרה לי:
כנראה שדמותי השתקפה במראה שלפני. באותו הרגע לא הבנתי שזה לא
יכול להיות, הרי החדר היה חשוך לחלוטין. צעדתי כמה צעדים
נוספים במסדרון, עדיין לא כיביתי את האור, כשלפתע שמעתי רעש
מוזר מאחורי, הסתובבתי במהירות אך לא ראיתי דבר. ליבי אחל
להאיץ, התחלתי להזיע, והקור המטורף באוויר החדר והרצפה רק הלך
והתחזק. הסתובבתי שוב לכיוון המראה, צעדתי כמה צעדים קדימה
כלפתע נדמה היה לי שראיתי דמות נוספת משתקפת במראה מאחורי. שוב
הסתובבתי במהירות, ושוב, לא ראיתי דבר. הסתובבתי שוב לכיוון
הראי, ודבר מופלא נגלה לעיניי. במראה ניראה היה כאילו גופי
מתכסה בערפל שחור, מוזר. המשכתי לצעוד קדימה, מתעלם מהמראות
אותם דמיינתי, אך לא יכולתי להתאפק, והסתכלתי שוב אחורנית. כמה
שזה נשמע מוזר הרגשתי הקלה מסוימת כששוב לא ראיתי דבר מאחורי
מלבד חושך, למרות שלא ציפיתי לראות דבר אחר. כשסובבתי את ראשי
שוב למקומו הרצוי ראיתי דמות שחורה ניצבת לפניי, ונראה כאילו
האור כולו כבה עם בואה. לא הבנתי איך אני רואה דבר שחור כל כך
בחושך מוחלט. אך ראיתי אותה בבירור. היא לבשה גלימות שחורות,
ברדס כיסה את ראשה, חרבות היו על ירכיה וקשת על גבה והיא צעדה
לעברי. ידעתי מה אני רואה מולי ולא ידעתי מה לעשות. היא התקרבה
עוד ועוד, ואני קפאתי במקומי, וכאשר הגיעה אלי נעצרה, ואור
קלוש הקיף אותנו. היא הרימה את שתי ידיה מעלה - ידיים אנושיות
וצעירות, להפתעתי הרבה, דבר הגרם לי לפקפק בזהותה - וקירבה
אותן אל ברדסה. היא הסירה את הברדס אט-אט, כאילו כל הזמן
לפנינו, כאילו קפא. ברדסה ירד לבסוף ואני נדהמתי למראה שניגלה
לעיניי. דמותי שלי ניצבה מולי. אותו שער חום קצוץ, אותן עיניים
חומות עצובות, אותו עגיל באוזנה השמאלית. היא חייכה אלי. היא
חייכה ולא ידעתי מה לעשות. המוות קירב אלי את פניו, שהיו פניי,
לאט לאט, באותה אדישות בה הסיר את הברדס, ולחש באזני: "כשיגיע
הזמן - אל תילחם, כי אין בכך טעם, ואין ממה לפחד. החושך מגיע
עם סוף היום, כשם שהמוות מגיע בסוף הקיום. כשם שאינך נילחם
בחושך, אל תילחם בסוף, כי הלא נודע מאיים אך המלחמה מאיימת
יותר, וההפסד מובטח". ידו נכנסה לתוך גופי, אחזה את ליבי, לחצה
עליו, והוא הפסיק לפעום. חושך אפף אותי תחילה ולפתע ראיתי אור,
נקודה קטנה של אור שחייכה אלי ממרחקים. הלחץ מהלב שלי פסק. לא
עמדתי עוד במסדרון אלא שכבתי בחדרי. הקור העז שחשתי מקודם נעלם
אך לא הצמא בגרוני. רעש איום נשמע מבחוץ, צרחת מוות נוראה, ואז
- צרחת עורב קראה בכל גדול. ושוב שקט. צעדתי לעבר החלון בחדרי
והבטתי מטה. אישה מבוגרת שכבה על הרצפה, מתה, כנראה קיבלה התקף
לב, וביתה הצעירה שכבה ליד גופתה ובכתה בקול, אך אני לא שמעתי
אותה. ראיתי את העורב חותך את השמיים במעופו, חג סביב הגופה
מספר פעמים ונעלם. חושך מוחלט הופיע. כמה מטרים מהאזור בו שכבה
הגופה קודם ראיתי דמות שחורה עוד יותר מתקרבת לכיוון הגופה,
אור נרות הופיע פתאום והאיר את גופת האישה הזקנה, ואת המוות.
המוות התכופף וליטף את גופת האישה הזקנה בידיים זקנות מאוד,
ומזווית חלוני יכולתי לראות את פניו של המוות שנית. הם לא היו
שלי הפעם, ממש כמו שהידיים הפכו זקנות. למעשה, הם היו פניה של
אישה זקנה, אותה אישה זקנה ששכבה מתה על הקרקע. ואני, עמדתי
ליד חלוני, צפיתי במוות מבצע את עבודתו, ולחשתי בלחש לעבר
האישה הזקנה: "אל תפחדי, אל תלחמי, זמנך הגיע, כמו סופו של
יום, וכעת זמנך להמשיך הלאה, לעבר הלא נודע, לצעוד אחרי דמותך
שלך, רק בגלימות שחורות, ולקוות - שהסוף יהיה טוב יותר".
באותו הרגע פתחה אמי את דלת חדרי ואמרה: "השכנה מתה, התקף לב
כנראה, אבא הלך לנסות לעזור, שמור על אחיך הקטנים, אני הולכת
גם". היא יצא במהרה וטרקה את הדלת אחריה. ואני, עמדתי בדממת
חדרי והתעסקתי במחשבותיי, היום הקודם היה גדוש מחשבות, אך נראה
שכל הפתרונות נמצאו. אתמול חזיתי במותו של סבי והרגשתי במוות
הבא לקחת את נשמתו. פחדתי. היום זכיתי ביכולת לראות את המוות
באת מילוי תפקידו ואינני פוחד יותר, כי הרי אנו עצמנו אוספים
את נשמותינו אל העולם הבא, מסתבר...







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
לאחות של שלי
יש ציצים שחבל
על הזמן, ממש
במה חדשה.





החבר של שלי.


תרומה לבמה




בבמה מאז 9/8/06 19:05
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אלדר דדון

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה