דשא ירוק, העשבים מגיעים לגובה של חמש או שש מילימטר, פיטר
שוכב שם ומביט לשמיים,
זהו לילה זרוע כוכבים, הוא רואה כוכב נופל, ומביע משאלה,
"הלוואי; הלוואי שיהיה לי... "
פתאום הוא שומע קול: "זה לא כוכב נופל יא חתיכת מפגר! זה סתם
אסטרואיד שעבר שם לפני כמה
מליוני שנים ורק עכשיו אתה רואה אותו! זה סתם חתיכת אבן שעפה
שם בחלל! לא משהו קסום שיתן לך
מה שאתה רוצה רק בגלל שראית אותו! אדיוט! "
הוא הסתכל מסביב, ולא ראה אף אחד, מוזר, הוא חזר והסתכל על
השמיים. איזה יופי!
כל הכוכבים האלה שמנצנצים במיוחד בשבילו... "מה פתאום בשבילך?
למה מי אתה? הכוכבים האלו
בכלל לא מנצנצים! הם סתם מחזירים את אור השמש. טמבל!"
"מי זה?" שאל.
אין תשובה.
טוב, הוא חזר להביט בכוכבים היפים. כמה נהדר! הוא ראה את הירח,
הלבנה! איזה יפה!
כוכב שעשוי מגבינה, כל כך יפה וזוהר! "לא! לא! לא! זה סתם כדור
אבן גדול שנלכד
בכוח המשיכה של כדור הארץ. לא צריך להיות גאון בשביל להבין את
זה. כל העולם הזה
סתם קיים בכלל כוחות פיזיים פשוטים. אין שום קסם ושום דבר
מלהיב בזה.
לא צריך להתלהב מכל גוש חרא שרואים. בכל מקרה תמות בסוף".