אדם וחווה נולדו שם,
בגן העדן של האלוהים,
מלאי סקרנות ומאוויים
ואלוהים אסר עליהם לטעום.
משגורשנו ונולדנו לסבול
קנינו גם הזכות לטעום, לנסות.
ההתלבטות צריכה להיות
בין טעימה לטעימה
ולא - האם לטעום בכלל?
אין סכנה בהתלבטות
אלא, בחוסר האונים בלא להתלבט.
אחרי ההתלבטות נצא
יותר מחוזקים עם מה שיש
או מגובשים לקראת מה שיהיה,
אך לא להתלבט
יביאנו להיחנק עם מה שיש
ולהרגיש תמיד את ההחמצה
של אולי
מה הפחד, לעזאזל, בלהתנסות
בחוויות או רגשות לא מוכרים
ולהיות עם לבנו שלמים?!
האין לבנו חשוב מזה של אחרים?
האם לא מוטב להיות שלמים עם עצמנו
לפני שמנסים להיות עם אחרים?
להתלבט קמעה רצוי
להתלבט עד קץ החיים - פספוס!
ואיך אומר זה ההדיוט -
חיים רק פעם אחת!!!
8/02/01 ©
|
