קווים לדמותנו.
היינו בני ארבעים וקצת מעבר לזה.
לפני עשרים שנה וקצת יותר נפגשנו.
היום מעבר לחמישים, רואים רחוק אבל לא יותר מדי.

תל אביב שנות השבעים,
רחוב אלנבי בואכה הים.
בית קפה של זונות. ישבנו מסביב לשולחן עגול.
אני, אתה ונועה הזונה.
עשר שנים לאחר הצבא
ועדיין,
אתה לא עובד בעבודה קבועה ואני עם ילדה קטנה, גר בשכירות ולפני
פיטורים.
אבל,
העתיד נראה ורוד, ככה אמרת, וצבטת לנועה בחזה החשוף למחצה.
מפה רואים רק את הים, והוא לא נראה שקט, אמרתי,
משורר יושב לי פה, חייכת.
אוטובוס של דן מקרטע פלט עשן שחור ישר אל תוך המדרכה בדיוק
למקום שבו ישבנו.
קמנו אני, הזונה ואתה, רק אתה.
השמיים מתכסים עננים וזה כבר משפט שזמר נועז ישים בשיר.
המלחמה האחרונה דפקה לך את הראש ולי את הרגל.
נועה לעולם לא תהייה בת חמישים אמרת,
ואנחנו מחר נרגיש זקנים.
כמו צב מתנהל על כביש סואן,
אין לך סיכוי,
העתיד כבר אז היה ברור
ועכשיו,
באותו המקום,
נועה מזמן כבר לא בת גיל,
ואתה ואני ותל אביב ואלנבי והחיים האלה והזמר הנועז שעדיין
ממשיך לשיר את השיר.

חרא עליך הזמן.
חרא עליך, יהונתן גפן שכתבת חרא עליך סמל יצחקי כדי שאי אפשר
יהיה יותר להשתמש במילים:
חרא עליך הזמן.
כמו התעללות. כמו נטישה. ללא מילות פרידה. ללא סיום נאות.
ככה סתם. אתה ואני.
ואני יודע:
בסוף זה יגמר בבכי.