מתא המטען השתלשלה לה יד חיוורת. מתנדנדת כמו מטוטלת מעל
שלולית השמן.  טבעת בצורת פרח בצע תכלת היה הדבר היחיד שנתן
גוון וצבע ליד.
השמיים היו מעוננים חלקית- ככה לפחות החזאי של חדשות השעה
שמונה אמר. ולמרות הכל ראו את הכוכבים הכי רחוקים. עין ירוקה
התאבנה מול הכוכבים. צרצור הלילה הדהד מהצוק אל הים שמתחתיו,
גלי הקול פגעו במכונית- לא שזה הזיז למישהו. טביעות רגליים של
אנשים שפעם באו לחוף כדי לשחק, והיום באים לחוף כדי למות נמחקו
תחת הרוחות. אמרו שאולי יהיה היום מזג אוויר סוער.  
עין שנייה עצומה ראתה כוכבים דמיוניים. כאלה שכל אחד רואה
כשעוצמים את העיניים, ואם מתרכזים מספיק חזק רואים כוכבים
רחוקים.
אצבעות לבנות ריקדו על דפנות תא המטען. צעדיהן הדהדו עד האופק-
שבכלל לא נראה כבר בחושך שכזה.
"המחשבות האלה שאת חושבת לעצמך, הן רק מטריפות אותך. את רק
עושה לעצמך יותר בלגן בראש. וזה שאת חושבת על המחשבות גורם לך
כאב ראש- גולם!"  חשבה הלגה.
הלגה אף פעם לא אהבה את השם שלה. היא לא שמעה מעולם על הלגה
שאהבה את השם שלה.
"תירוצים! רק תירוצים יש לך בראש! בגלל השם אני חמוצה ורווקה
ולא נעימה- זה רק שם הלגה!" אמר הקול השני בראשה. הרבה קולות
מתווכחים בראש של הלגה. אחד מהם הציע שתשכב בתא המטען, תסתכל
על הכוכבים ותנשום אוויר לאט ובשקט, כמו שאנשים אמורים לנשום.
קול אחד רצה לראות את השמיים ואת הכוכבים של העולם שבחוץ. קול
אחר רצה לעצום עיניים ורק להקשיב לגלים שבאים לקחת אותו. כמו
מנדנדים את העריסה שבה שוכב. כמה קולות בראשה של הלגה! אין
ספור! קול אחד בעדה, קול אחד נגדה, קול אחד הינו קול ההיגיון
וכן הלאה והלאה, וראשה של הלגה צר מלהכיל את כולם. הלגה לא
חכמה במיוחד, ממש לא. הלגה בקושי סיימה את לימודיה באוניברסיטה
(בית הספר היה קל מידי לדעת כולם).
"תפסיקי לחשוב כבר ותתרכזי בשקט!" צעק עליה קול נוסף. " כמה
דעות כבר יכולות להיות באדם אחד?" חשבה הלגה.
רגל ימין התרוממה ויצאה מתא המטען. רגל שמאל התחפרה בין
הסמרטוטים שהיו פזורים על רצפת התא. כל צד אחד ביקש ללכת
לכיוון אחר לגמרי, להתנתק משותפו לגוף. גם לרגליה של הלגה דעות
משל עצמן. דעות,דעות, הכל אצל הלגה היה מורכב מדעות. את ארוחת
הבוקר אכלה לפי רוב הדעות שהתקבלו בין ראשה לבין אברי גופה, את
היום בילתה בהכרעה בין הדעות השונות. הלגה יכולה באותה מידה
להיות פוליטיקאית- היא כבר נהפכה למומחית בכל הנוגע לדעות
שונות, ואיך לשנות את דעתו של האחר.
רגל שמאל הועילה בטובה לצאת גם היא מתא המטען.
אורות העיר נפרשו מול הלגה כמרבד עצום של כוכבים, וזה מה
שחיפשה כל הערב.
"החושך לא עושה עימנו חסד" רטנו פניה של הלגה.
"גם האור לא" אמר הקול בראשה של הלגה.
הלגה הביטה מעבר לגבעות החול. מעבר לגבעות לא חיכה לה דבר, לא
חיכה לה איש. חיכו רק עוד גבעות ריקות ואחריהן גבעות ריקות
נוספות.  והעיר מנצנצת לה בשקט, האורות נראו להלגה מתנשאים. הם
יפים וגבוהים והיא קטנה וחיוורת. אין בהלגה שום דבר צבעוני וחם
כמו האורות. היא קרה כמו גופה, ובכלל נראית כמו גופה שמשו
מהמים (בעצם ימשו אותה רק בשבוע הבא) .רגל ימין של הלגה פנתה
שמאלה- אל הים, ואילו רגל שמאל פנתה ימינה- אל האורות. הלגה
צנחה לאדמה בחבטה עמומה.

הלגה מסתובבת עם מטען. משהו שהופך אותה למיוחדת מכל האנשים,
משהו שמרחיק אותה מכל האנשים. הלגה לא אוהבת אנשים. הלגה אוהבת
אורות וכוכבים- שהם בעצם אורות שנצצו במקום רחוק לפני הרבה
זמן.  גם הלגה נצצה במקום רחוק לפני הרבה זמן. ואז נתנו לה
מעטן וביקשו ממנה לסחוב אותו. אמרו לה שיום אחד יגיע אדם וייקח
אותו ממנה. ובינתיים הלגה מסתובבת עם המטען ברחבי העולם

ענן חול כיסה את הלגה. גרגרי החול פוצעים את עיניה. מבעד
לדמעותיה ללא הרגש האורות נראו כאילו הם בזים להלגה. רוקדים
במהירות מול עיניה במחול המשחה לאיד. צחוקם הריק מקול של אורות
העיר הדהד באוזני הלגה, תזכורת לכך שהיא והאורות לעולם שונים
יהיו.
שובל לבן צייר להלגה את קו החוף. קצף הגלים (אחד הקולות סיפר
שאלו הן גופות הגלים שמתו בדרך) מאיר להלגה את החוף. הלגה
חושבת שקצף הגלים הוא בעצם ההשתקפות הכי ברורה של הכוכבים
שלמעלה ברקיע.
"את נראית עייפת, וחולה" אמר אחד הקולות. אבל הלגה ידעה שאין
הדבר נכון. הרי הלגה אינה חולה או עייפה לעולם. היא מחפשת מה
יש מאחורי הגבעות. נאשים שמחפשים את המוחבא מאחורי הגבעות לא
עייפים אות חולים. אסור להם, אחרת איך ימלאו את תפקידם?
"קר לי" התלוננה יד שמאל שהייתה חשופה לרוח הים הקרה. הלגה לא
הייתה חמה לאיש. אפילו לא לעצמה. היא קרה מידי, כמו גופה
מוסווית בשלג: קרה ולבנה (איש לעולם לא ימצא אותה).
פעם הלגה חשבה שהגבעות תמיד יישארו במקומן והיא תצטרך להילחם
בהן לנצח. המחשבה הזאת עודדה את הלגה: אם תילחם בגבעות לנצח
הרי שנגזר עליה לחיות לנצח. חיי נצח הם מותרות ששמורה לאלים
ורק לאלים. הלגה לא אלה, אך אם תחיה לנצח אולי תתקרב לאלוהות.

הלגה לא צעירה, אך היא גם לא מבוגרת. כלומר, היא לא בת שתיים
עשרה אך היא גם לא בת שלושים. במונחים אנושיים להלגה אין גיל.
הלגה חייה את חייה בצורה מיוחדת ומעבירה את זמנה בדרך שונה
משאר האנושות. במוחה שלה הלגה היא בת שש עשרה, ואין איש יודע
מה המשמעות של גיל זה במונחים אנושיים.
הלגה התרוממה מהאדמה. מביטה בגבעות בעצב ניגבה מעליה את הדמעות
ללא רגש.  רעש של גרירת רגליים נשמע מאחורי גבה. הלגה הסתובבה
אך לא ראתה איש. "שוב את שומעת קולות הלגהל'ה?" שאל צווארה.
"תביטי למטה" קרא לה קול ההיגיון.  בהביטה למטה ראתה הלגה איש
הולך אל הים. הלגה ידעה טוב מאוד מהי מטרתו של האיש. אך ידעה
טוב יותר שאם ידע שהיא רואה אותו, יהיה זה כמו לדחוף את האיש
בכוח אל הגלים. האיש בא למות. הלגה לא החליטה עדיין אם ברצונה
להציל את האיש או לא. היא הרי לא מכירה אותו.מצד אחד היא רוצה
לדחוף אותו בכוח אל הים, ומצד שני היא גם לא רוצה להפריע לו
בטקסו האחרון עלי אדמות. האיש נראה להלגה כבר זקן, במונחים
אנושיים כמובן. אם היה להלגה סבא, הוא בוודאי היה נראה כך.
הלגה החליטה. האיש ממילא קרוב למוות, החלטתו היא ללכת למוות
בעצמו. הלגה לא תעזור לא אך גם לא תמנע זאת ממנו. הלגה פשוט
תשכח שאי פעם ראתה אותו שם (הדבר ירדוף אותה לעולם).

אומרים שכל הנחלים זורמים לים. אצל הלגה הכל זורם לתא. בהלגה
יש מין תא ריק שנמצא בתוכה, ואליו מתרכזים כל הדברים שבה. לולא
התא הייתה מתפוצצת לבטח. הלגה לא אוהבת להוציא דברים, היא
אוהבת לשמור אותם. אוגדת אותם יחדיו  בתא כך שיישארו שמורים
לתמיד. היא לא אוהבת להיפרד מדברים. היא אמרה פעם שזה כמו
להיפרד מעצמה. מחלק קטן ממנה. אז היא לא נפרדת מכלום. כל מחשבה
כל זיכרון וכל רגש הולכים אל התא. במובן מסוים התא הוא הלגה,
והלגה היא התא.

הלגה חזרה לתא המטען. משהו בתוכה אמר לה שהיום יגיע האדם שלו
חיכתה זמן כה רב; האדם שייקח מנה את המטען שעליו צוותה לשמור.
אם יש בכך צורך תחכה הלגה כל הלילה.
הלגה פיהקה- כנראה שבאמת הייתה עייפה. פחד שטף את הלגה, האם
אומר הדבר שמתקרב סופה? האם אומר הדבר שבקרוב תמות? אך המטען
עוד לא נלקח, והיא איננה מצאה את מה שמאחורי הגבעות. עיניה של
הלגה החלו לבכות, והפעם היה זה בכי מלא ברגש.  
"אולי איש לא יבוא לקחת את המטען? אולי לנצח עלי לסחוב אותו
עימי?" חשבה הלגה.
הלגה הרגישה את התא מתרחב, תופס עוד קצת ממנה. הוא גדל וגדל עד
שהגיע לנפח מספיק גדול כדי להכיל בו גם את המטען. המטען היה כל
כך גדול עד שבתא כבר בקושי נשאר מהלגה, והיה יותר מטען מהלגה.
עכשיו במקום "תא-הלגה" הפך תאה של הלגה לתא-מטען.
הבכי לא פסק, להפך, הוא דווקא גבר. הלגה בכתה מרוב כעס. כעס על
אלו שציוו עליה לשמור את המטען. כעס על אלה שאמרו לה שיום אחד
יגיע אדם כדי לקחת אותה ממנו. לעולם לא יגיע אותו אדם, והלגה
לא צוותה לשמור את המטען אלא אם כי לקבלו. אם הלגה לא הייתה
מטורפת ממש הרי שבאותו רגע הייתה הכי קרובה שיש לטירוף:
הלגה החליטה לחכות לבוקר ואז לשחק תופסת עם הגבעות. הגבעות
הרסו את הלגה- ולכן עליה להרוס אותן בחזרה.
שנים הלגה מסתובבת ועוברת מגבעה לגבעה, מחפשת. אולי חיפשה את
האדם שייקח את מטענה, אולי חיפשה את חיי הנצח. וחיפוש זה הרס
את הלגה. היא כבר לא הייתה אנושית- אלא סורקת גבעות.
ואנשים שסורקים גבעות בחיפוש אחר הנמצא מאחוריהן הם לא
אנושיים.

הלגה יצאה מתא המטען וירדה לחוף. אוחזת בצוק ויורדת בזהירות
מטה. בשקט.
הלגה ניגשה לקצף הגלים. נוגעת בהם: נפרדת מן האיש הזקן
ומהגבעות שליוו אותה מרבית חייה.
היא תפסיק לחפש מאחורי גבעות. לעולם היא לא תהיה אנושית. למרות
שיש בה דבר אחד הנמצא באנשים אנושיים. יש בה תא. תא שבו היא
אוגרת את כל הדברים שלה. תא בתוכה. אבל עכשיו המטען השתלט על
כל התא.
עכשיו במקום "תא-הלגה" הפך תאה של הלגה לתא-מטען.