לרגעים, המחשבה נודדת
והזיכרון מתחיל להתעורר בתקווה לטוב.
לעתים, המוח שוחק,
בנסיון להדחיק את המכאוב.

למה, תגיד לי למה
אתמול יכולתי לראות, וכעת -
למה, תגיד לי למה
נדרתי שקר ולא אוכל זאת לשאת.

צרחות שואגות באוזניי
להתעורר
אך עודני רדומה,
לא מודעת לכאב ולעיוורון הבוער.

לא היה ולו צל של ספק
מפעפע בי,
אך אם היה ולא נתן מנוח
באותו רגע מפוקפק הייתי שוב עצמי.

למה, תגיד לי למה
אתמול יכולתי לראות, וכעת...
למה, תגיד לי למה
נדרתי שקר ולא יכולה זאת לשאת.

11.06.06

בהשראת סאראמאגו ז'וז'ה ו"על העיוורון"