היא תמיד הייתה שם בשביל כולם. תמיד עזרה, תמיד התנדבה, תמיד
עשתה משהו בשביל מישהו. תמיד הייתה שם. זה זמן רב שהיא יושבת
בביתה ולא יוצאת. עברו כמה שנים מאז המקרה והיא עדיין לא
מסוגלת להסתכל במראה, עדיין לא מסוגלת להתמודד עם המציאות,
עדיין לא מסוגלת.
הייתה מין ילדה עדינה שכזאת. חולמנית, תמיד אמרה שהיא נולדה
במאה אחרת, בטעות, שהיא לא אמורה להיות כאן, זה לא המקום שלה.
ילדה שאהבה אגדות, האמינה שאם העולם הזה לא יכול להיות טהור
וטוב אז לפחות האגדות מציעות לה בריחה מין המציאות האכזרית.
הייתה ילדה מיוחדת, ילדה עם כנפיים. לא כנפיים דמיוניות, אלא
כנפיים גדולות ולבנות, כמו למלאכים. כמו באגדות.
בהתחלה כשהכנפיים רק התחילו לצמוח, היא לא ידעה איך להתמודד עם
"המתנה" שניתנה לה. היא כל כך סבלה, גם מן הכאב העז וגם
כשאנשים התעללו בה. ככה זה תמיד באגדות, כשמלאך יורד מהשמיים
האנשים לא יודעים איך לקבל אותו, אז הם פשוט מתעללים בו עד
שהוא מוותר, והופך לבן אנוש, או פשוט הולך.
ילדה חייכנית, שאהבה לשבת בים בשקיעות, לנגן על גיטרה לאור
נרות, שעות לאחר השקיעה. ילדה כל כך מיוחדת, כל כך זוהרת.
הזוהר הזה שלה ריגש אנשים, וחולל ניסים. אנשים מעטים זכו לראות
בחייהם את הזוהר הנפלא שלה ושל הכנפיים שלה מרחפות מעל...

כשנה לאחר שצמחו לה הכנפיים ועדיין לא ידעה מה לעשות איתם,
החליטה שהיא תחתוך אותם, הרי הן הביאו לה רק סבל עד עכשיו.
אביה מצא אותה יום אחד, יושבת על ריצפת האמבטיה בשלולית דם, עם
סכינים ומסור זרוקים על הריצפה. בשלולית הדם שכבו להן כמה
נוצות לבנות וצחורות. גבה דימם ועליו היו מעין צלקות ותפרים.
הכנפיים המלאות בכתמי דם, שכבו באמבטיה. היא ישבה ובכתה. אמרה
ששונאת אותן, שלא רוצה במתנה שניתנה לה. אמרה שהמתנה הזאת רק
הביאה לה סבל, והיא רוצה להיות מאושרת.

הכנפיים צמחו מחדש, והיא לא העזה לעשות את הדבר הנורא שוב. עם
השנים למדה להשתמש בהן לטובה, למדה לתרום, למדה לקבל כוח מחיוך
של תודה. למדה כל כך הרבה. היא פגשה אותו באחד המסעות שלה
בארצות נידחות, ארצות העולם השלישי שהיו זקוקות לעזרתה יותר
מכולם. גם לו היה זוהר מיוחד כמו שהיה לה. אך כוחותיו לא נראו
לעין, כמו כוחותיה שלה. הוא התהלך ברחובות, בין בתי העניים
והחולים ועזר להם בכל מה שיכל, ריפא אותם בנגיעת ידו, העלה
חיוך על פניהם בעזרת חיבוק. ובעזרת שיחה שיכנע אנשים לעזור
לזולת, לימד לרפא, לימד לאהוב.
הם נפגשו במקרה ומאז הכירו אחד את השני, הלכו ביחד באותה דרך,
וכך כוחם התאצם פי שניים, כי עכשיו לא היו לבד. הלכו ועזרו
לאנשים, ביחד ניסו להפוך את העולם למקום טוב יותר. אך לא תמיד
קיבלו אותם בשימחה. אנשים רבים קינאו בהם ואיחלו להם את הרע
שבעולם.

ערב אחד כשהיא טיילה בין עצי יער עד, התנפלו עלייה חבורת
בריונים. בידיהם סכינים ובראשם רעיונות אונס. הם פצעו את
כנפייה כדי שלא תוכל להתנגד, וכבר היו על סף הגשמת מטרתם, כאשר
הוא הגיח בין עצי היער למשמע זעקותיה. לאחר מאבק קשה, חבורת
הביריונים הסתלקה מן המקום. הוא נפצע קשה ושכב בין זרועותיה.
כנפייה דיממו, והיא ישבה ובחיבוק ארוך בכתה את נשמתה, הרי נפצע
בגללה. אלו לא הייתה יוצאת לטייל, אילו לא הייתה פוגשת אותו,
אילו לא היו לה כנפיים כל זה לא היה קורה. לא הייתה יושבת
עכשיו ומתבוננת בו, פצוע ומדמם בין ידיה. כך ישבה עד הבוקר
בחיבוק.
בבוקר הוא נפטר על ידיה, שנייה לפני שהספיקה להגיד לו שאוהבת
אותו. אף פעם לא חשבה להגיד לו את זה, אך כאשר ראתה את הזריחה
בין עצי היער, הבינה שאולי זו הזריחה האחרונה שלו. הפנתה מבטה
למעלה ואז לחשה שאוהבת. כאשר הורידה עינייה לראות תגובה, שמה
לב שאיננו נושם עוד. ליבה נשבר ונשאר שם איתו. גם כשהיא עלתה
למעלה והתעופפה, הזוהר שלה כבר לא היה נוכח איתה. היא פיזרה
עצב בכל מקום אליו הגיעה. לא הצליחה עוד לרפא איש. לא הצליחה
לעזור או לשמח. במעופה, טיפות דם התפזרו על האדמה למטה. כנפייה
האדומות מדם בקושי זזו, ועיניה סרבו לראות עוד את אור היום.

מאותו יום, ננעלה בביתה וסירבה לצאת. סירבה לפתוח עינייה,
סירבה לקום מהמיטה. כל השנים הללו לא יכלה להתגבר על אובדנה,
לא הייתה מסוגלת לסלוח לעצמה.
יושבת על המיטה, מחבקת את ברכייה, ובוכה. חדר עפל, החלון מלא
אבק וקורי עכביש. שוב משחזרת תמונות בראש. שוב אותה זריחה
מקוללת שלא איחרה להגיעה. שוב דמעותיה נופלות על פניו, שוב
הלחישה, שוב גופו לא נע, שוב הכל מול עינייה.
שלוש שנים עברו מאז והיא עוד לא קמה ממיטתה. משהו השתנה בה
היום ומבטה נחוש מתמיד. היא מחליטה שלא תישא עוד בכאב, לא רוצה
עוד במקור לסבלה. היא הולכת למטבח ולוקחת סכין בידיה. חותכת
לאט לאט את הכנפיים כאשר הנוצות האפורות נופלות להן על הריצפה.
כך יושבת לה שעות. החדר כבר מלא נוצות, טיפות דם מיובשות. והיא
יושבת וידיה רועדות.

שוב, כמו פעם, לוקחת גיטרה והולכת לים. יושבת שם וצופה בשקיעה,
ולאחר השקיעה לאור נרות מנגנת לעצמה. עברו כנראה כמה שעות מאז
השקיעה, משום מקום מגיח בחור ומתיישב לידה. מצידה השני מתיישב
עוד בחור. היא ממשיכה לנגן עם עיניים עצומות ולא חשה במתרחש
סביבה.
פוקחת את עינייה כאשר יד חזקה מושכת את ידיה ומפילה אותה על
החול. היא נאנסת באכזריות, וננטשת שם, לאור נרות עם הגיטרה
שלה. ופתאום כל כך רוצה ששוב יהיו לה כנפיים, כדי שתוכל
להתרומם אל על ולא לחזור לעולם למקום המקולל הזה.

גם מלאכים רוצים להיות בסך הכל מאושרים, ואפילו הם לא זוכים
במתנה יקרה זו.