כבר מאוחר. היא מאמינה שהיא צריכה כבר לחזור. מעניין מה הוא
עלול לומר לה. אוספת חפציה, מניחה טיפ למלצר, מסדרת את שערה
מול מראת הכניסה, ויוצאת.
ערב לאחר מכן היא במקום אחר. יושבת איתו בבר. כשהוא מפלרטט עם
המלצרית, היא עסוקה בלעיסת הבייגלה הדל שניתן לשולחנם, מתעלמת
ממנו ומנסה להתרכז במוזיקה. לאחר הבילוי מלא האלכוהול והזיתים,
יוצאים שניהם לכיוון ביתה, וזאת בלי לומר מילה. כשנכנסים לבית,
הוא מניח את המפתחות על השולחן בכניסה, היא פונה לכיוון חדר
השינה. הוא לוקח את שפופרת הטלפון והחל לחייג מספר כלשהו. "אתה
יכול להגיע", אומר לכיוון הקו השני, ומנתק. היא החלה מתאפרת.
הוא מסדר את הכריות בסלון, מכניס משקה מוגז למקרר. היא מציעה
את המיטה, הוא מחליף את הנורה שנשרפה בחדר האמבטיה. לאחר כמה
דקות שבהן היא מונחת על מזרן המיטה, צלצול בדלת הכניסה. הוא
ניגש לפתוח.
"אהלן, מה שלומך? מה בדבר משקה קל?". הבחור מעבר לדלת נראה
מהורהר, ואינו יודע מה לומר. הוא מוכנס לבית, ומובל לכיוון חדר
השינה. היא שוכבת על המיטה מחוסרת בגדים מלבד תחתוניה. "בן כמה
אתה?" שואלת, והוא "17". 'בוא, כנס', מציעה לו בעיניה להיכנס
תחת שמיכת המיטה. הוא מוריד נעליו, ונכנס עם כל בגדיו למיטה.
דלת חדר השינה נסגרת. היא מסירה בגדיו, ומלטפת שערו. הבחור
מתחיל לנשק שדיה, לא יודע מה לומר, סהרורי. בודדים שניהם בחדר
השינה.
בוקר המחרת מפציע. היא פוקחת עיניה, הבחור נמצא על ידה. הוא
מתעורר, ניגש לטלפון, מרים השפופרת, ומחייג מספר. "אתה יכול
להגיע".
לאחר כמה דקות שבהן הבחור מתלבש ומתארגן, צלצול בפעמון הכניסה.
"כנס, חכה לה כאן." אומר הבחור לאדם אחר שאינו מוכר לה. האדם
נראה בשנות ה-30 לחייו, פניו שפופות, מלאות קמטים. הוא מניח את
השקית שהייתה בידו על שולחן הכניסה, ומתיישב על הכורסה בסלון.
היא בינתיים מתלבשת, מתאפרת מחדש, מסדרת שערה, ומחליפה
תחתוניה. ניגשת אל הבחור החדש. הם שניהם לבד בדירה.
"סדרי לי כרית לרגליים", דורש. לוקחת אחת מכריות הספה, ומניחה
תחת רגליו המונחות על שולחן הסלון.
"הדליקי את הטלוויזיה". לוחצת על כפתור החיבור. מגישה לו את
השלט.
"הביאי לי את הבירה". לוחץ על ידה. ניגשת לשקית שהביא, וכאילו
יודעת איזו מבין הבירות רוצה, מגישה לו.
"ומה עם הטלפון? כבר ביקשתי שלוש פעמים!". ועכשיו היא ניגשת
לשפופרת הטלפון. 56954773, 67137244, 93447125. מחייגת.
מודיעה. תוך 20 דקות, מופיעים שלושה אנשים בדירה. יושבים
לצידו. צופים בטלוויזיה, היא מגישה להם בירה. הוא דורש ממנה
שתנשק אותו בצווארו. כמעט שמסתייגת, עולה מגרונו לאוזניו.
חיבוק מזויף, והוא מציג אותה לפני כולם.
הערב הגיע, הוא קם עם חבריו, ומוליך אותם החוצה. הוא ניגש
לטלפון, "אתה יכול להגיע", אומר. מסדר כמה דברים השייכים לו אל
השקית בחזרה, ובינתיים מגיע הבחור נוסף, בשנות ה-20 לחייו.
בכניסתו, הוא מניח ארבע שקיות מלאות במזון לסוגיו השונים,
במשקאות ובתבלינים מגוונים. הם שניהם לבד בדירה.
"תפוחי אדמה, עוף, בצל מטוגן, סלט". והרי היא מוציאה את
המצרכים המבוקשים מהשקיות, ומתחילה לבשל. מקלפת את תפוחי
האדמה, כשהוא צופה בכל צעד, וכל מהלך. חותכת. מניחה את העוף על
תבנית, מחממת תנור. מתבלת. הוא מביט בה, מעיר לה הערות. חותכת
בחדות עגבנייה. בצל, ודמעות.
שלוש שעות, מסיימת להכין. נסערת. מכינה לו שולחן, צלחת, מזלג,
סכין, כף לסלט. יושבת ומביטה בו אוכל.
לילה, הוא הולך לישון איתה במיטתה. מתהפכת ללא הפסקה.
הגיע הבוקר, הוא קם, ומרים את שפופרת הטלפון. אין עונה. מחייג
מחדש. ושוב, לא נשמע קול. קם, אוסף דבריו, ועוזב את הדירה.
עירומה מתעוררת, מרימה עצמה למשמע צלצול בדלת. לובשת חלוקה,
ועורכת את מנהג קבלת הבחור מחדש.
הוא נכנס. דבר לא בידיו. לא אמר מילה. הרים אותה, הושיב אותה
על ספת הסלון. סידר את כריות הספה. הדליק בשבילה את הטלוויזיה,
והניח לצד גופה את השלט. פנה לכיוון המטבח, חיפש באחד הארונות
קערה. לתוך הקערה, מזג חלב עם קורנפלקס, הוסיף סוכר. הגיש לה.
לא אמרה מילה. אכלה בשקט, הייתה מחוסרת יכולת לזוז, לא הבינה.
הוא ליטף את שערה. "אמרי לי ואעשה", חייך אליה, והיא החביאה את
חיוכה. המשיך ללטפה, עד שהניחה ראשה לצידו. עצמה עיניה. הוא
הרים אותה בצורה אצילית, ולקחה לכיוון חדר השינה. הפשיט אותה
מחלוקה, כיסה אותה בשמיכתה, ונשק למצחה. והיא נרדמה. סידר את
המיטה, ניגש לטלפון, הרים את שפופרת הטלפון, חייג מספר כלשהו.
אמר.
"זה בסדר, אל תגיע..."