הסוהר העיף בה מבט, ובאפאתיות מאוסה הדליק עוד סיגריה.  הוא
ידע בדיוק כמו שהיא ידעה שאסור לעשן פה, אבל לשניהם ממש לא היה
איכפת.  האור האפלולי של תא הממתינים הבהב בכל פעם שמישהו איבד
את חייו בכסא החשמלי.  בתקופה שהיא הייתה כאן, היא ספרה ארבע
עשרה הבהובים ובכל פעם, היא הייתה בטוחה שההבהוב הבא יהיה
שלה.
היא הייתה קתרינה נובאקובה, סוזן סימנס, קרן שמואל וג'יל
קומבס.  היא הייתה חלומו וסיוטו של כל גבר.  אבל עכשיו...
עכשיו היא הייתה כלום.  והכל בגלל טעות אחת קטנה.

זה התחיל לפני מאה שנים, כשקתרינה נובאקובה הייתה זונה פשוטה
באחד מכפרי רוסיה.  באותו ערב חורפי מושלג, היא המתינה ללקוח
במסבאה שהפכה לה קבועה, ושבה הבעלים קיבל אותה בסבר פנים יפות,
עד כמה שכבר אפשר לקבל זונה.  למרות גילה הצעיר של קתרינה,
קמטים עמוקים חרשו את פניה היפות והלבנות והותירו בה את חותמו
הבלתי-נמנע של הצער.  משפחתה נהרגה בעת מגפת השחפת והיא נותרה,
יתומה ואומללה כשהדבר היחיד שנותר לה למכור בכדי להאכיל את
עצמה, היה גופה שלה.
בעל המסבאה הגיש לקתרינה כוס יין אדום.  הוא חייך, כמבין
לצערה, והודיע כי הכוס הראשונה בשבילה היא כמו תמיד על חשבון
הבית.  היא חייכה, עיניה הכחולות מבריקות לרגע קט.  דלת המסבאה
נפתחה, ויחד עם משבי רוח קרים ופתיתי שלג קטנים, נכנס לו פנימה
איש גבוה, אך כפוף שכם, עטוף במעיל צבא חיילי הצאר.
קתרינה ידעה מעצם הליכתו, מהמבט בעיניו כשהוא סרק את החדר,
שהאדם סובל מאוד.  הוא חיפש מקום ישיבה קרוב לאח הבוערת
ומשמצא, דרש מהמוזג בקול מחוספס כוס וודקה.  קתרינה הביטה בו,
לוגמת מהיין המהול.  שיערו היה בהיר, ובלט כמו גבעולי חיטה
יבשים מתחת לכובעו.  פניו היו מחוספסים למראה, ועיניו האפורות
רדופות ועצובות.  מבטו נפגש בשלה, והיא העניקה לו חיוך מתוק,
ממעמקי ליבה המעונה.  הוא ניסה לחייך חזרה, ובירך אותה במשיכה
קלה של אצבעותיו בשולי כובעו.
בקושי רב, קתרינה הרימה את עצמה מכיסאה, וגררה את שמלתה על
רצפת המסבאה המטונפת אל מקומו של החייל.  היא התיישבה לידו,
ויכלה להריח ממנו את הריח החריף של הוודקה, מעורב בניחוחו
האופייני של חייל - אבק שריפה מעורב בזיעה ודם קרוש.
"על מה כה עגמומי, מר' קצין?" שאלה קתרינה, משחקת בצמתה
הארוכה.
"אינם קלים חיי חייל," הוא ענה לא מסיט מבטו מהאש היוקדת באח.
רוחות החורף הרוסי נשבו מבעד לסדקים, מייללים.  מישהו התחיל
לנגן בבללייקה בצדו השני של החדר.
"בטוחה אני, שאוכל להקל עליהם ואם אפילו מעט, בעד המחיר הפעוט
של שני רובלים," קתרינה אמרה, ידה מטיילת על ברכו מכוסת המדים
של החייל. הוא הביט בה ברגשות מעורבים.  הוא ריחם עליה, היא
ידעה אבל היא התרגלה לכך מזמן.  גם היא ריחמה עליו.
"תודה לך גבירתי, אך איני יודע אם זה הוא הדבר לו זקוק אני
ברגע זה."  הוא סימן בידו למוזג, וזה מיהר למקום ומזג לו מלוא
הכוס וודקה.  החייל נתן לו כמה מטבעות שחוקים ובהה בגב המוזג
בעוד זה התרחק, סופר את הכסף.
"איני מאמינה שישנו אדם בעולם שאינו זקוק למעט חיבה, למישהו
שיקשיב," קתרינה אמרה, מושיטה ידיה אל אש האח להתחמם.  יהיה זה
שינוי מעניין - בן שיחה מעניין במקום גוש בשר מיוזע במיטתה.
"הצדק עמך, גבירתי," הוא אמר בנשימה כבדה.  "שמי יאגור."
"ואני קתרינה," היא אמרה בעודו מרים את ידה ונושק לקצוות
אצבעותיה בעדינות.  ג'נטלמן אמיתי.
"ומדוע פונה את למקצוע בזוי שכזה?" יגור שאל.  קתרינה נרעדה.
איזו חוצפה יש לאדון החייל!
"לא אני פניתי אלא חיי הפנו אותי."  צלילי הבללייקה פסקו ושוב
אפשר היה לשמוע את הרוח המייללת והסוסים המתנשפים באורווה.
"החיים," התחיל יאגור, "מפנים אותנו למסלולים הכי מוזרים
בעולם."  הוא רוקן בלגימה אחת את כוס הוודקה וחרק שיניו אל מול
הטעם החזק.  הוא מצמץ בעיניו הדומעות ואז חייך לקתרינה.  "בואי
נלך."

סוסו העייף של החייל זז בקושי עצום תחת משקלה הקליל של קתרינה.
הוא נשם אדים חמים לתוך האוויר הקפוא של סופת השלג וגרר את
עצמו מושלג ולבן ברחובות העיירה.  ביתה של קתרינה היה קטן
וטחוב, בפרברי העיר אבל נראה פחות נורא כשהיא הבעירה את האש
באח.  מיטה קטנה מוקמה מעל מבנה האח, כך שהיה שם חם תמיד.
החייל טיפס לשם, ובעודו יושב על המיטה המתחממת הביט בקתרינה
מוזגת לו כוס שיכר ומוציאה מעט קש לסוס העייף בחוץ.
הוא הוריד את נעליו, ונשכב אחורה בנשימה ארוכה.  קתרינה
התיישבה לידו, ושיחקה בידה בשערותיו הפרועות.
"את מאמינה באהבה?" שאל יאגור פתאום.
"לא," ענתה קתרינה בהחלטיות.  "מעולם לא אהבתי, אז אין אני
יכולה להאמין."
"גם אני איני מאמין יותר," הוא אמר, ולגם מן השיכר.
"מדוע?"
"כי אהבתי, ולבי נשבר, כבודי נמחץ ורגשי נזרק לחזירים."  כעס
בצבץ על פניו לאור האש בתנור.
"זהו גורל האוהבים," אמרה קתרינה ונשקה למצחו בעדינות.
"היא לא חיכתה לי," יאגור אמר מחניק דמעות.  "אני לחמתי, חשבתי
עליה ועל איך נינשא כשאחזור, ופניה היו לפני כששחטתי את האויב,
וכשקפאתי בלילות הקרים ללא מזון ומים. והיא..." קולו נשבר והוא
החל רועד כמו ילד בזרועותיה, אצבעות מתכווצות, מושכות בשמלתה.
"היא לא חיכתה לי, הפרוצה הארורה!" הוא ילל, יחד עם רוחות
הסופה.
"תהיה אחרת," קתרינה אמרה.
"לא, לא תהיה אחרת.  אף פעם לא.  לא רוצה לאהוב, לא רוצה.  אני
חייל, גיבור ואיש חיל חזרתי עם מדליות מהצאר וכבוד לרפד את
מיטתי לתמיד.  אין לי צורך באישה או משפחה או שאר דברים שרק
יפריעו לי בחיי הצבא."  לראשונה קתרינה שמה לב שיאגור היה רק
איש צעיר, פניו של בן לא יותר מעשרים-וחמש, אבל הוא דיבר כמו
זקן אשר גופו כבר אינו דורש ממנו דבר, וכמובן שלא קרבת אישה.
"אל תדבר דברים כאלו, אתה עוד תמצא לך רעיה נאמנה שתלד לך
ילדים ויהיה לך טוב," קתרינה ניסתה לעודד אותו, אך ללא הצלחה.
"נשים! כל מה שמעניין אתכן הם העוללים הקטנים והצווחים ואנחנו
הגברים - אתן אוהבות אותנו רק כשאתן צריכות דבר מה."  הוא זרק
עצמו לזרועותיה, מפיל אותה אחור, פניו קבורים בצווארה.  "אהבתי
אותה," הוא לחש, מתייפח.
"הס, הס לך, חייל יקר, יאגור'ושקה."  צערו רבץ עליה כבד יותר
ממנו.  היא יכלה להרגיש את כאבו מחלחל דרכה, כמו נותן לה כוח,
נותן לה סיפוק.  היא קברה את ידיה בשיערו והביטה בברקים קטנים
שהתחילו על גבי עורו, ונשאבו לתוך קצות אצבעותיה.  גופה כמו
נמלא חום מלאנכולי, והיא נאנחה.  יאגור הרים את שמלתה, והיא
הרגישה את עורו החם על שלה, מעביר לה עוד ועוד זרמים של כוח
בדמות ברקים כחלחלים.  שפתיו חנקו את פיה מונעים ממנה להיאנח
כשהוא חדר אליה, כל דחיפה מזריקה לתוך דמה עוד ועוד אנרגיה.
הוא בכה, היא שמעה כמו ממרחק והיא חייכה לעצמה.  עוד...
מחשבותיה לחשו.  עוד.
"כן," היא לחשה כשפיו עזב את שלה וגניחותיו גברו.  "שפוך את
צערך לתוכי," המילים כמו מצאו את דרכן ישר לשפתיה מבלי לעבור
כלל בראשה.  "כן..." היא לחשה כשהרגישה את זרם הכוח גובר והיא
כמעט וצעקה כשהוא התפרק בתוכה מטעין אותה בברקים חשמליים והיא
התעלפה.


כשקתרינה התעוררה, יאגור לא היה לצידה.  הוא ישב לצד התנור
מחמם ידיו אל מול האש.
"רציתי להודות לך," הוא אמר עומד לצד התנור, כשהיא שכובה על
המיטה מעליו.
"כספך הוא תודה מספקת," היא אמרה, מהנהנת בראשה.  היא ניסתה
להזיז את איבריה אבל אלו כאבו בחיבורים ובמאמץ עילאי היא
הצליחה להרים עצמה על מרפקיה.
"אינך מבינה, ילדתי," הוא אמר.  "איני מרגיש יותר.  הצער,
הכאב, הכל הלך.  דרכי פתאום כה בהירה לי.  איני יודע אם עשית
זאת בכישוף, או שמא בידייך הקסם," הוא אמר נושק לאצבעותיה
הקרות.  "אבל אין זה משנה.  אני מרגיש... שקט.  תודה לך,
קתרינה."  הוא שלף מכיס מכנסיו שטר של חמישה רובלים והניח אותו
בידה.  היא טחבה אותו במהירות למחשוף שמלתה. "אני לא אשכח
אותך."  רק עכשיו קתרינה שמה לב לשינוי.  האור בעיניו האפורות,
העצב העצום שהוא נשא על כתפיו נעלם.  הוא נראה לה ריק מרגש,
אדם של מעשה ולא של הרגשה.  היא קמטה את מצחה מנסה להבין, ואז
הביטה בידיה.  כלום.
יאגור יצא, דוחף את הדלת בכל כוחו.  הסופה פסקה במשך הלילה אבל
הרי שלג כיסו את רחובות העיירה עד לגובה ברך.  קתרינה קמה
מהמיטה עם גוף כואב ושפשפה את צווארה הלבן בידיה.  היא התכופפה
אל דלי המים לשטוף פניה וקפאה במקומה.  ידיה גיששו שלא מאמינות
על עורה החלק - הקמטים נעלמו.  פניה היו חלקים ונראו כפי שנראו
לפני שנים - לפני שמשפחתה מתה, לפני שהחיים הקשו אותה.  היא
הצטלבה בבהלה, ומלמלה תפילה.  איך זה יכול להיות?  האם זרמי
החשמל שראתה הם שייפו אותה כל-כך?  זו היא וודאי עבודתו של
השטן, או אולי היין ששתתה לא היה מהול כפי שחשבה?
קתרינה צללה עם פניה לתוך המים, עיניה עצומות, מוחה מערבולת
חשוכה.

המשך יבוא...