האורות הסתחררו בטירוף חושים בקצב המוסיקה האלקטרונית המכשפת,
כל הרצפה והקירות רעדו מעוצמת הבאסים. מאות אנשים על הרחבה,
גופם הספוג אלכוהול וסמים מנסה בתנועות נואשות להכיל בתוכו את
הביטים והאוף-ביטים שהסתחררו סביבם.
אני, לשם שינוי, הייתי פיכח באותו לילה, מה לעשות? מישהו חייב
לנהוג בבוקר לא?
גלים של תחושות ומוסיקה שוטפים אותי כשאני מתנועע ומתעוות.
חבריי בעולם שלהם, המטושטש והנפלא, מחייכים אלי ומרימים את
ידיהם לשמיים בשיר הלל לנעורים, ולחיי האלמוות שהם מציעים.
הפליקר גונב את תחושת הזמן לכמה רגעים, הופך את התנועות לסרט
שחור קטוע בשחור לבן.
מהצד הרחוק של הרחבה, אני רואה את הקהל נדחף ונדחס לצדדים, כמו
מים שנדחפים על ידי חרטום של ספינת ענק, משהו קורה שם. זה לא
עושה רושם של עוד קטטה, דבר שכל כך שכיח במסיבות האלה. אנשים
זזים הצידה ברוגע, כאילו בטבעיות של הריקוד.
כאשר כולם מתרחקים בגלים מהמוקד המסתורי, אני, אכול על ידי
הסקרנות, מרגיש כאילו אני רק נמשך ונמשך. לא קל להאבק בים של
גופות שמונעים ממך לעבור פשוט מפני שהם לא שמים לב שאתה שם, מה
גם, שהם כולם זורמים בכיוון הנגדי.
אני מגיע לקצה הקהל, בוקע מבין המהומה לתוך לב ליבו של השקט,
לעין הסערה, מעגל גדול ורחב של כלום באמצע ברחבה.
שם, ראיתי אותה.
יפה, יפהפיה, ללא דופי ומלאת הוד. שיער חום בהיר שמסגר תווים
סימטריים ועיניים כחולות כמו קו האופק שבין השמיים והאוקיינוס,
עור לבן כמו שנהב שסומק בגוון פנינה בחום המחניק של המועדון.
היא רקדה בחן של מלאך, כאילו כופה את קצב התנועות שלה על
המוסיקה עצמה. היא רקדה בחושניות שלא הולידה פיתוי, לא עוררה
את היצרים הגבריים. כמו פסל חרסינה חי ונושם היא רקדה מולי. לא
שמה לב לחור שנפער בקהל מסביבה ובגללה.
אני עומד ובוהה כמו מכושף ביצור המופלא הזה שרוקד מולי כמו
ברבור באגם, יוצרת סביבה אדווה של קסם שכופה עלי לחזור ולרקוד,
רק שהפעם אני שיכור, מעבר למה שחשבתי שאפשרי. אני מסתחרר סביבה
במעגלים, רוכב על גלי האקסטזה שהיא מפיצה.
לפתע, היא מביטה בי, כאילו זאת הפעם הראשונה שהיא מבחינה בי.
היא נעצרת לרגע ואז, שפתיה מתעקלות בחן לחיוך שחושף שיניים
מושלמות, כמו השמש שמבצבצת מתוך עננים בורוד.
העולם קופא על מקומו.
החיוך נעלם.
העולם חוזר לנוע. אבל הוא לא אותו דבר, אני השתנתי, הבנתי
שמהות חיי מעכשיו היא לחזור ולראות את החיוך הזה שוב. אני אעשה
הכל, אגיד הכל, אסגוד לה ואמות בשבילה רק כדי לראות אותה
מחייכת שוב!
איבדתי את תחושת הזמן, כי לפתע בלי שום התראה, הפסיקה המוסיקה
והאורות נדלקו, כולם הפסיקו לרקוד, כנראה שהגיע הבוקר והמסיבה
הסתיימה.
אני מביט אל חלון שצמוד לתקרה ורואה אור כחלחל של בוקר עובר
דרכו, אני מחזיר את המבט שלי, ורואה את הברבור שלי מתרחקת
לכיוון היציאה, עוברת בשביל שאנשים מפנים לה אפילו בלי לשים
לב.
אני לא יכול לתת לברוח! להעלם מחיי כאילו כלום! אני חייב אותה
לידי.
החיוך! אוי החיוך שלה כל כך יפה!
אני מפלס דרך בכוח בין כל האנשים שנדחפים ליציאה. הם כבר לא
שבויים בקסם המוסיקה, הם נותנים בי מבטים כעוסים וממלמלים.
כמה צעדים לפני שאני יוצא חזרה אל עולם השחר החדש, אני שומע
לפתע צליל חזק - חריקת צמיגים, קול כהה של פגיעה במתכת, זכוכית
מתנפצת וצרחות.
אני מכסה את המטרים האחרונים בריצה נואשת.
מה שנגלה לפני בחוץ - קהל של אנשים הלומים עומדים ומביטים,
מכונית מקומטת עם זכוכית שבורה ומלאה דם, נהג חיוור עם פצע
מדמם על המצח יושב ובוהה, בוהה במלאך שלי מוטלת על הכביש.
ברבור שלי, שוכבת מכוסה דם, הצוואר שלה מוטה בזווית בלתי
אפשרית, הגוף שלה מכוסה שפשופים וחלקי זכוכית נוצצים והעיניים
שלה, הכחולות כמו הקו שבין האוקיינוס לשמיים, בוהות בשחר,
ריקות.
אני מוצא את עצמי חושב: "ילדה מסכנה. מעניין אם מישהו הזמין
אמבולנס לנהג..."