החלטת לתת לי הסבר מפורט
וטעון
למה אנחנו לא
מה שאנחנו לא
ולמה לעולם
לא נהייה
משהו אחר

לי הייתה תחושה
שיותר משלא ידעת
מה לעשות איתי
לא ידעת מה
לעשות עם
עצמך

ויותר משההסבר היה מיועד עבורי
הוא היה מיועד עבורך

(כנראה שקראת לי
כי היית צריך קהל
להצליף בו בלשונך
ובמה
שתירמס
תחת רגלך)

אני חושבת
שמה שבסופו של דבר
אני מרגישה
כלפי המשפחה שלי
זה שילוב
מוזר
של אהבה וניכור

הם לא מכירים אותי
אבל אוהבים אותי בכל מקרה

הם בטח מרגישים אותו
הדבר
מצידי

התעטפתי בעצב שלי
כמו בטלית
לקראת שחרית
יצאתי את ביתך
אלוהים שוכן בחוץ
(אפילו בשכונה שלך)

כל הדרך
לצידי
אבל לא באמת
אלא כ
מלווה מתוך חובה
ולא מתוך רצון
או חדווה
או אבירות

סתם כהולך
כי
צריך ללכת
ויצא שלצידי
אתה הולך
מתוך המקריות

נדודי שינה
זה כש
השינה
נודדת ממך

יוצאת למסע
לילי
ברחובות תל אביב
נכנסת לפאב השכונתי
ומזמינה חצי "גולדסטאר"
משוטטת
סהרורית על איילון

לפעמים
מצפינה על כביש החוף
טובעת עקבות
בחול
מטפסת על הכרמל
או מצפינה
עד כרמיאל

לפעמים
דווקא דרומה
לנמל אשדוד
משם
תופסת טרמפים
למדבר יהודה

הבוקר יעלה
על הרי אדום
הזריחה תזלוג
כמו וויסקי
במורד הגרון
מחממת ומנחמת
אז היא תחזור
למיטה
ויהיה אפשר
(סוף סוף)
לישון

"אני לא יכול להזדיין
איתך יותר"
מה זה אומר?

שקופה כאוויר
מהדירה לרחוב
מהרחוב למונית
מהמונית לעבודה
מהעבודה לרחוב
מהרחוב למונית
מהמונית שוב
לדירה
לא להכאיב לאף אחד בעיניים
או להסתיר את
שדה הראייה
לשלטי החוצות
ופקחי העירייה

חסרת חשיבות
עבור
אנשי הרחוב
נערות הליווי עמוסות האיפור
(שאולי מסתיר את פגמי העור
אך לא את עצב הקיום)
סתמית
עבור נהגי המוניות
ונוסעי הלילה
שמתחככים בי
במקריות
או ב
כוונה ברורה המתחזה
למקריות
זמנית
עבור עמדות הטלפון
המסכים המרצדים
בעקשנות
ואקראית
עבור פנסי הרחוב
דלת דירתי
ובבואתי שבמראה
המשתקפת
כנגדי