היא רצתה לבכות, הכי חזק שיכול להיות.
היא רצתה לצעוק, הכי רחוק שיכלה לחלום.
היא רצתה לברוח, הכי רצתה מכל דבר אחר.
רצתה לשכוח, את הכאב העצום שלה בלב.

אבל לא הלך לה.
היא שוב שכבה בשקט, בלילה, במיטה חסרת יחוד בחדר קטן חסר שמחה
ואושר.
היא שוב בכתה בין הסדינים הורודים שלה, שהיו יכולים להיות
זוהרים ויפים אילו רק היתה מצליחה לראות משהו מלבד דמעותיה.
היא שוב הלכה לבד ברחובות וחיפשה את מה שאבד לה. הכוח, התקווה,
השמחה, האהבה.
אהוב ליבה שהלך.
הלב שלה נשבר כבר הרבה פעמים. היא חשבה על כך שאיש עדיין לא
המציא תרופה למחלה שבה היא חולה, מחלת הכאב, האהבה הנכזבת.
אילו רק היתה יודעת איך, מזמן היתה עושה זאת.
יסוריה לא תמו למרות שהזמן חלף, זמן רב חלף.
אמרו לה שהזמן הוא התרופה. היא לא הצליחה להבין למה.
אצלה, ככל שהזמן חולף, הכאב הלב גובר. הפחד בנשמה מתעצם.
הדמעות זולגות יותר.
אי ההבנה צפה ועולה, נשארת שם, לא טובעת כמוה.

ושוב היא שוכבת בחדר חסר יחוד ורגש, חסר משמעות עבורה, עבור
אנשים אחרים.
ושוב היא בוכה, על כאבים שלא עברו ולא ירגעו עם השנים.
כדורים מונחים לה על עדן החלון כאילו סתם. כשמישהו שואל היא
עונה שהיא חולה לעיתים קרובות.
אבל האמת שהיא חולה תמיד.
שום כדור לא ממש יכול לסייע לה בכאב שבלב שלה.

הטלפון מצלצל. היא מביטה על הצג ורואה את המספר של החברה הכי
טובה שלה.
היא לא עונה. אין טעם.
היא לא תספר לה שהיא שוב בוכה. לשם מה?
הרי תמיד היא אומרת אותו דבר. מילים כ"כ חסרות משמעות עבורה,
כ"כ חסרות השפעה.
היא שונאת שהיא אומרת לה את המשפטים האלה של האנשים שחושבים
שהם מבינים הכל.
"הוא לא שווה את הדמעות שלך..."  "עוד פעם את בוכה בגלל היצור
הזה?"
כן. שוב היא בוכה בגלל ה"יצור" הזה. היא מתנצלת, אבל כן.

שוב צלצול. החבר הכי טוב שלה. לו היא בדר"כ כן עונה, הוא יודע
להגיד את אותם משפטים בדרך אחרת, דרך שגורמת לה להבין, כמעט
להפנים. כמעט ליישם.
עד שנגמרת השיחה. ואז הכל נשכח. והדמעות חוזרות.
אז היא לא ענתה גם לו.

הזמן חולף. השעון הדובר הכריז בגאון "השעה 3", והכוכבים
שניבטים אליה מהחלון מחייכים בעצב, ובאורם דמעותיה זוהרות,
נראות יפות כל כך.

בשקט היא עוצמת את עיניה.
היא נושמת עמוק, ממלאה את ריאותיה באוויר הלילה שנכנס מהחלון
הפתוח.
זה יהיה הלילה האחרון שתבכה.
הלוואי.