בשקט שהשתרר נשמע קול בכיו של עוואד, התינוק של יוסרא שההמולה
העירה אותו. סועד ויוסרא לא שמעו אותו, רק מרים, בתה היותר
גדולה של סועד, לקחה אותו בזרועותיה וניסתה להרגיעו.
יוסרא בהתה בסועד.
"מת חאלד איבן סעיד, מת!" זעקה והרימה ידיה לשמים.
"מה עשית יא סועד, מה עשית".
"היה הורג אותך יא בינתי, יותר טוב הוא מאשר את."
"ומה נעשה עכשיו? עוד מעט יעלה הבוקר והדבר יוודע", קוננה
יוסרא.
"שמעיני יוסרא, הקשיבי טוב. אני הרגתי אותו, בת מוות אני, ואת
חביבתי, קחי את בנך ואת בנותיי וגדלי אותם, חאלד השאיר רכוש רב
וגם כסף הרבה, יהיה לך ממה לחיות. ואני, אני אשב פה ואחכה,
ואפילו שמרים כמעט בגילך, אני יודעת שתהיי לה אם ואחות ותאהבי
אותה ואת אחותה. אלוהים יעזור לנו יוסרא, ומה שיהיה יהיה, הכל
כתוב."
"לא יא סועד, לא יא חביבתי, יא אומי, לא יכול להיות שאת תמותי
במקומי, אני הבאתי את הצרה הזאת עלינו. מיום שחאלד איבן סעיד
הביא אותי לפה רק צרות עשיתי. "למה מגיע לי הסבל הזה, למה",
היתה מרימה את ידיה  בתחינה.
"אמות וזהו, חאלאס, אני לא רוצה לחיות יותר, אמות! ואת תשמרי
על עוואד, על ילדי, את תהיי אימו ואביו, את תגדלי אותו להיות
גבר עם לב רחמן שיזכור את אימו ויסלח לה, אני משביעה אותך יא
סועד! רק גהינום היה לי מאז לקח אותי חאלד לאישה, רק גהינום.
אלוהים עדי שניסיתי להיות אישה טובה אבל הוא לא הפסיק להרביץ
לי, לקלל אותי ולבייש אותי, שכב איתי בכוח גם כשהייתי חולה
ועייפה, אני לא בן אדם, אני? אני שיפחה? רק רציתי להיות שמחה,
לגדל את בני, אהוב נפשי, באהבה."
הדמעות זלגו מעיניה בשטף. היא משכה באפה והביטה ישירות
בסועד.
"אהבתיך יא סועד, את חברתי, אחותי, אימי! לא ארשה לך למות, איך
אגדל את הילדים ואני עצמי עוד ילדה? איך?! אבל את, יש לך
ניסיון, את חכמה וטובת לב, שש בנות גידלת. אלוהים יברך אותך יא
סועד, אלוהים יברך את ידייך הטובות וייתן לך כוח להמשיך."
יוסרא כרעה לתוך עצמה, גווה השתופף וראשה נפל על חזה, היתה
מתנדנדת קדימה ואחורה במונוטוניות. מחשבותיה נדדו לאיל וחיוך
רך עלה על שפתיה.
"אני אוהבת את איל יא סועד, אני אוהבת את איל היהודי, אני לא
מתביישת, איך היה מלטף אותי, איך היה מסתכל עלי... יא ריבון",
הפנתה כפות ידיה לשמים.
"היה מספר לי על חייו בתל אביב. היהודים לא כמו אנחנו סועד, לא
כמו אנחנו, לנשים יש כבוד! הן לא שפחות, אם גבר מרביץ לאישה
הוא הולך לבית סוהר, לא כמו אצלנו, הלוואי והייתי יהודיה."
סועד בכתה ללא קול, לבה יצא אל יוסרא, שמעה אותה מספידה את
עצמה ומוחה קלט שאי אפשר לעצור בה, שיוסרא נחושה בדעתה למות
כדי לתת לה חיים. היא חיבקה אותה בעוז, נושקת למצחה ולעיניה.
"השחר עולה יא סועד, עלינו להיות מוכנות." יוסרא עצרה את
בכייה, סידרה את הצעיף והרימה את הרעלה על פניה.
סועד קמה ממקומה בכבדות, עצב וכאב צבטו את לבה.
"לכי לגורלך, יא בינתי, ואלוהים ישמור על נשמתך."
יוסרא הזדקפה על בירכיה, נטלה את הסכין הגדולה שסועד השמיטה
קודם, אחזה בנחישות את הניצב בשתי ידיה והמתינה.
לאחר שרחצה את גופה והחליפה בגדיה, הלכה סועד לאוהל חיבקה את
ילדיה ונשקה להם.
"מרים", אמרה לגדולה, "שמרי על אחיך ואחותך, אל תצאי מהאוהל
יהיה מה שיהיה".
לאחר מכן סילקה את היריעה מעל הפתח האחורי, נטלה את המכתש
ושפכה לתוכו פולי קפה. היא התיישבה בפתח ונטלה את העלי הגדול
בידיה.
   
השחר הפציע. סועד הביטה ביוסרא הכורעת ובגופתו של חאלד השרועה
לידה. היא החלה לכתוש את הקפה, לאט לאט. העלי עלה וירד, עלה
וירד, נקישות קצובות הפרו את הדממה, בתנועות קלות של פרק ידה
החלה ליצור צלילים שפשטו בחלל המדבר.
מרחבי המאהל החלו להגיע הגברים.