פרק 1
   
מרים התהלכה על הדשא הרטוב, שקועה בהרהורים. לא מזמן עברה לתל
אביב והחלה את שנת הלימודים הראשונה שלה באוניברסיטה. שנים
חיכתה לרגע שבו תדרוך כף רגלה על הדשא בקמפוס, והיא הייתה
חדורת רצון עז להצליח. שמחה כבושה העלתה חיוך על פניה.
אני לא מאמינה, אני לא מאמינה...! כמעט צחקה מרוב שמחה. הו,
איך אמא תהיה גאה! רצתה כבר להיות בבית, לספר למשפחתה על תל
אביב, על ציוניה הטובים...
"אויש, סליחה, אני מצטער, סליחה, סליחה..."
מרים הביטה המומה מעט בבחור הנאה שאסף את מחברותיה ועזר לה
לקום, היא נבוכה.
"לא, זה בסדר, תודה רבה לך, אתה לא אשם, אני אשמה, תודה לך,
באמת..."
מבטאה הערבי היה ברור.
"אני אשם, לא את. חלמתי ונתקלתי בך. את בסדר?"
"כן, תודה לך."
"בואי, אזמין אותך לקפה, אני רוצה לפצות אותך."
"לא צריך, אני בסדר, תודה לך", ניערה את מעילה מעלי דשא
ירוקים.
"תראי, זה לא בשביל להתחיל איתך, אפילו שאת בחורה מהממת. הנה,
את רואה את החבורה שם? זו משמאל זו החברה שלי, יעל, בואי
תצטרפי אלינו."
מרים היססה.
"בבקשה...?" חייך והטה את ראשו, מתחנן.
למה לא? חשבה, אני רוצה חברים. חייכה אליו.
"בסדר."

חלי תקעה מרפק בצלעותיו של אילן בן זוגה.
"אך! מה קרה לך? זה כואב", הוא חייך.
"וואו, איזה חתיכה הוא תפס! יעל, כדאי שתשמרי על החבר שלך..."
יעל לא שמעה אותו, היא הביטה בניר ובמרים ובטנה התהפכה. ידה
כיסתה את שפתיה, מחניקה את הצעקה שעמדה להתפרץ.
מרים, מרים... היא הרגישה איך הגוש בבטנה מתעצם; רגש עז של
חמלה ואהבה הציף את עיניה, היא פנתה במהירות ורצה לשירותי
הנשים בקפיטריה הסמוכה.
ניר שתק והביט בחלי ואילן. חלי משכה בכתפיה.
"לא יודעת, פתאום לא הרגישה טוב, אני אלך אליה, אבל לפני זה
תכיר לנו את היפה הזו", היא חייכה למרים.
"תכירו. חלי, אילן, זו..." הוא נזכר שעדיין לא שאל אותה.
"מרים", אמרה.
"מרים", חזר ניר, "בטעות נתקלתי בה והפלתי אותה על הדשא."
אילן ספק כפיו.
"אהה, בטעות! למה לי לא קורות טעויות כאלו?!"
חלי בעטה בו בחוזקה.
"אך, זה כואב, מה קרה לך?"
מרים כבשה את צחוקה, הם מצאו חן בעיניה.
"טוב", אמר ניר, "בואו נשב ונחכה ליעל, אחר כך נשתה משהו."

יעל סגרה את דלת התא מאחוריה והתיישבה על האסלה. לבה פעם בקצב
מואץ וסערת רגשות טלטלה אותה טלטלה עזה.
אני צריכה להירגע, להירגע.
היא לקחה נשימה עמוקה ושחררה את האוויר לאט. שוב נשימה, שוב
שחרור...
לאט לאט נרגעה.
מן המראה ניבטו פניה. תלתלים בלונדיניים ירדו עד כתפיה, מתוכם
הציצו עיניים גדולות, שחורות, פניה השחומות היו כעת חיוורות,
ושפתיה נטו כעת כלפי מטה, האיפור העדין היה מרוח. היא שטפה את
פניה במים קרים והתאפרה שוב. אחר כך תרגלה חיוך לא מאולץ,
ובצעד מאושש יצאה.
"הנה את, מרגישה יותר טוב?" ניר היה מודאג, הוא קם ממקומו
והושיב אותה לידו.
יעל הנהנה.
"יעל, תכירי את מרים, הפלתי אותה בטעות על הדשא. מרים, זו יעל,
החברה שלי."
מרים הביטה בה בסקרנות ובדאגה.
"מה שלומך עכשיו, את בסדר?"
יעל חייכה חיוך קלוש.
"כן, עכשיו בסדר. פתאום הייתה לי סחרחורת..."
"מעדיפה ללכת הביתה?" שאל ניר.
"כן, עדיף. אבל אתה נשאר ללמוד, אני כבר אלך לבד."
"אני אבוא איתך, אני גמרתי היום", מרים הציעה את עזרתה.
"כן, בבקשה, חוץ מזה, המעיל שלך מלוכלך לגמרי, והבגדים...
בואי, תתרחצי אצלי ותחליפי בגדים."
מרים חייכה חיוך מאופק והן פנו ללכת.

"זהו, עכשיו כוס תה חם ואת מסודרת". יעל, חיוך על פניה, הניחה
מגש ועליו שני ספלים גדולים, קנקן זכוכית שקוף מלא תה בהיר
וריחני וצלוחית כעכים מלוחים.
"אולי אפשר כוס קטנה מזכוכית?"
"אהה, גם את כמו ניר? הוא לא יכול לשתות תה מספל, רק כוס
זכוכית."
מרים צחקה.
"ככה התרגלתי." היא הידקה את חלוק הרחצה הכחול אל גופה והתקרבה
לתנור.
"נוח לך הפוף הזה?"
"כן, תודה רבה."
הן היו בדירה הקטנה ששכרו היא וניר ליד האוניברסיטה.
יעל ניגשה למטבח הקטן להביא כוס זכוכית ומזווית עינה בחנה את
מרים.
כמה היא יפה, אלוהים, כמו מלאך קטן.
"מאיפה את?" שאלה.
"מבאר שבע. ואת גרה כאן? זה הבית שלכם?"
"לא, רק בשכירות, בגלל הלימודים. ההורים שלי גרים ברמות השבים,
זה כפר ליד רעננה."
"אה, חשבתי את מבאר שבע, אמרתי שאולי אני מכירה אותך."
לבה של יעל דילג על פעימה.
"גם אני באה מכפר, על יד באר שבע, אני בדואית."
"את מדברת עברית טובה בשביל מישהי שבאה מכפר בדואי."
"זה בגלל אמא שלי, היא אומרת צריך להיות כמו אתם היהודים."
"ספרי לי על המשפחה שלך."
"יש לי אחות קטנה, דינה, ואח אחד, עוואד, הוא בן אחת עשרה."
"ואיך קוראים לאימה שלך?"
"סועד."
"ואבא?"
"אבא שלי מת כשהייתי קטנה."
"מת? אני מצטערת... איך הוא מת? היה חולה?"
"לא... לא חשוב... כן, היה חולה."
"סליחה, לא התכוונתי."
"את שואלת הרבה", חייכה.
"נו, את יודעת, אני לומדת עליכם, אני אוהבת את הבדואים, אבל
אתם צריכים להשתנות, להתקדם?"
"אני גם ככה חושבת, גם אמא שלי. אם לא היא לא הייתי לומדת
באוניברסיטה." אחר כך הוסיפה, "את עירקית?"
"לא, למה?"
"בגלל יש לך קצת מבטא כזה, כמו של עירקים."
יעל רק חייכה.
"והאחים שלך? לומדים גם?"
"כן, אח שלי עוד בבית ספר ואחותי בשנה הבאה תלך לאוניברסיטת
באר שבע, בן גוריון."
"איזה יופי, כל הכבוד לאמא שלך. את אוהבת אותה", יעל חייכה
אליה.
"כן, היא העיניים שלי, הלב שלי", מרים הניחה יד ימינה על חזה
ועיניה השחורות נצצו.
"איפה את גרה עכשיו?"
"בתחנה המרכזית, אני וחברות שלי לקחנו בית, כל חודש ארבע מאות
דולר."
"עוד מעט יבוא ניר, הוא ייקח אותך לבית שלך."
"תודה רבה", מרים חייכה בביישנות, "הוא יפה, החבר שלך".
יעל צחקה.
"כן, הוא יפה. אני אוהבת אותו."
"למה לא תתחתנו?"
יעל היססה מעט.
"אולי, אולי... קודם נגמור את הלימודים אחר כך נראה..."
"למה עשית צבע בשערות שלך?"
"לא מוצא חן בעינייך?"
"את שחורה, כמו אני, לא יפה לך בלונדיני, את בחורה יפה, הכי
טוב מה נתן אלוהים."
יעל הביטה בה בחיוך.
"לכי להתלבש, ניר עומד להגיע."
היא הגישה לה ערימת בגדים מקופלים.
"קחי", אמרה בחיוך, "זה מתנה ממני, רק נעליים אין לי."

בעוד מרים מתלבשת, נכנס ניר.
"בררר, קר", הוא ניער מעליו טיפות גשם וניגש לתנור להתחמם.
"נו, מה עם החברה החדשה שלך?" שאל בחיוך.
"היא מתלבשת, עוד מעט תצא". יעל כרכה את זרועותיה סביבו מאחור,
התרוממה על קצות אצבעותיה ככל שיכלה ולחשה באוזנו: "אני אוהבת
אותך".
הוא חייך כמו ילד שקיבל מתנה.
דלת חדר השינה נפתחה ומרים עמדה בפתח.
"שלום", אמרה.
ניר פלט שריקת התפעלות ארוכה.
"יא חביבי, איזה יפה את..." הוא ליטף את סנטרו.
מרים כבשה חיוך ביישן והשפילה עיניה. לבושה הייתה בג'ינס
הדוקים, סוודר אדום ומעליו מעיל סטודנטים אפור. שערה השחור גלש
מעבר לכתפיה, מהווה מסגרת לפנים עדינים ויפים להפליא. לרגליה
נעלה את נעליה האלגנטיות בצבע שחור עם עקב גבוה, רחב, והדבר
שיווה לה מראה אצילי ומיוחד.
"יפהפייה, מה?" יעל צחקה מאושרת, "עכשיו קח אותה הביתה."
"ברצון, ברצון..."

הדלת נסגרה אחריהם ויעל נשארה לבד. לאות פשטה באיבריה והיא
כרעה בכבדות על הפוף הרך, רקותיה הלמו בנקישות קצובות,
מהפנטות...