פרולוג
אורורה ישבה ליד חלון החדר ובהתה ברחוב המת שבחוץ. שום אדם לא
נמצא משוטט בשעה כזו מאוחרת על האספלט הקר, אף לא חתול רחוב.
על ריצפת החדר היה שטיח אדום עם כתמים כהים לכל אורכו.
עוד מעט, חשבה לעצמה אורורה.
דמעה מלוחה מאוד השתחררה ומצאה את דרכה במורד פניה החלקים של
אורורה. על-אף כל ההתלבטויות שלה, היא ידעה שהדבר אותו עשתה
רגעים ספורים קודם לכן, היה הדבר הנכון לעשותו. למעשה, הבכי
שלה לא היה מעצב או צער, אלא ממקור של הקלה, השלמה מסוימת עם
המציאות.
כעת צליל החרחורים האיטיים מהמיטה שבקצה החדר נחלש.
עוד מעט והכל יגמר, עודדה את עצמה אורורה. בליבה היתה תקווה
להתחלה מחודשת במקום רחוק וזר לה, מקום בו איש לא ידע את עברה.
אך עם כל האופטימיות שבמחשבה זו, היא הבינה, שהמקום היחיד
שמחכה לה אינו טומן רענון בחובו, אלא רק בדידות והתחלה קודרת.
לאט-לאט, כמו מתוך דחף לשים קץ לסבל אותו חוותה לאורך השנים
האחרונות, קמה אורורה ממושבה והתקדמה לכיוון שידת-עץ שניצבה
ליד המיטה ושלפה סכין.
החדר היה מואר היטב, שופך אור על קירות לבנים עמוסים תמונות של
אנשים בגילאים שונים. חיוכים, קריצות, חיבוקים ונשיקות ריצדו
מכל עבר, שולחים תחושות ספקניות סביב. אורורה פנתה למיטה
כשהסכין בידה.
ללא שום הבעה על פניה ומבלי שום ספק במעשיה, היא הנחיתה את
המהלומה הראשונה. מבתרת, חותכת, קורעת, שוחטת... אורורה לא
הפסיקה, לא הביטה כלל על עוונה ורק המשיכה להשחית את הדבר אותו
שנאה כל-כך, ויחד עם זאת ידעה כי לא זה יהיה מה שיגמור את
העניין.
רק עוד קצת, דקות ספורות.
החרחורים פסקו. אורורה הניחה את הסכין על השידה הסמוכה, והבינה
כי פניה סמוקות והיא ספוגת זיעה. בראשה התנגן שיר ישן, מהעבר
הרחוק מאוד שלה. שיר שהיתה שומעת וכל הפחדים שלה היו נעלמים.
"אני חושבת שזה לא ארך יותר מעשר דקות," היא לחשה. "אתה יכול
לישון עכשיו."
אורורה כרעה על מנת לנשק את מצחו של האדם אשר בזה הרגע נפח
נשמתו, ודממה נוראית מלאה בחדר. היא הביטה בפעם האחרונה על כל
שלל התמונות מסביב, חייכה לעצמה, ובאנחה כבדה אחזה בסדינים
הלבנים, וכיסתה את פני אביה.
הערה: זה טקסט בגדר מחשבה בלבד. אשמח לתגובות. |