הילדה עומדת לבדה על הרציף. בראש שלה עולות כל מיני מחשבות.
זה כמו סרט נע על פיסת פלסטיק שחור. הוא רץ כל כך מהר. הכל כל
כך מסתחרר. היא מרגישה עומס, איך הכל מבולבל וקשה. היא רק רוצה
שהכל יעלם.
היא רוצה שמישהו יגש. ישאל לשלומה, אם הכל בסדר. רוצה שמישהו
ירגיש את כאבה. שמישהו ידאג, יאמר מילה, ישאל על מקומה.
מאז אתמול לא אכלה, לא שתתה, כמעט לא ישנה. היא מסתובבת
ברחובות, מנסה למצוא מקום, מנסה להבין את השעות הקודמות, שנראו
עכשיו כאילו היו בחיים קודמים. היא זוכרת את המגע. כל כך עדין,
אוהב, וכל כך אמין. עד שהיא נתנה את כולה. התמסרה לתחושה
הנפלאה שאפפה אותה. נכנסה לתוכה, מילאה אותה ואת החורים
שבתוכה.
היא התמסרה במידה כזו שכבר שכחה את הסביבה, את הרגשות, את האמת
שהיתה חבויה ונסתרת עמוק בתוך תוכה.
היא שכחה את הדאגה. היא לא שמה לב לנורה האדומה בקצה החדר.
נורה שהבהבה כמו אותה אחת בראשה שרצתה לשכוח.
כשראתה אותה היה כבר מאוחר מדי. היא יצאה בריצה מהחדר הקטן ואז
הכל נגלה לעיניה. העיניים הצוחקות, השיניים הצהובות שנחשפו
וחשפו את הכיעור הנורא.
היא המשיכה לברוח עד שכוחותיה אזלו לה. עד שלא הרגישה עוד.
התמוטטה על הארץ ופרצה בבכי נוראי.
כשהתרוממה הכל היה כבר חשוך, מסביב בתים וגינות ואנשים הולכים
עסוקים בשלהם. היא ידעה מה קרה. הרגישה זאת בתוכה. את הבושה,
את הפצעים נפתחים בה כאילו רק שיחקו בה. למרות הכל עדיין
קיוותה שמישהו חושב, מצטער, דואג.