קוראים לי אבי, או איברהים, או אברהם או אברם.
תלוי איפה אני גר עכשיו.

יש משהו קצת מרגיז בזה שמתכננים אותך מראש, קובעים את היעוד
שלך, את השם שלך ואת התפקידים שיהיו לך בכל מיני תחנות בחיים.
לא בכיוון של בריטני ספירס, אבל תפקיד השלום תמיד היה לי קצת
מעיק.

לאבא קוראים אי-הב (עם דגש בב`) ואמא, שמה נועם.
הם נפגשו במקרה, אמא אומרת שהיא התאהבה באבא כבר במבט ראשון
ולא כל כך שינה לה שהוא ערבי.
למרות ששנים דיברה על שינוי הגיור בארץ ועל מדינה יהודית לעם
יהודי, וגירוש כל הערבים מישראל והשבתם לירדן.
הכל השתנה כשהיא ראתה את העיניים שלו.
ואבא, ברגע שהוא עשה סולחה עם יהודיות אחרות שהשריצו לו, זה
כבר לא שינה לו מה היא אמרה בשיחות עם אחרים. הוא רצה לסלוח גם
לה.

הם תיכננו שאוולד. היה ויכוח בין האביב ליום כיפור. אמא אמרה
שיום כיפור זו עונת הסליחות אצל היהודים, ושהילודה שלי תוביל
את המשימה שלי לשאר החיים, אנשים יתייחסו אל זה בתור מקרה, אך
כמו בהרבה סיפורי תנ"ך זה יגרום לאנשים לחשוב שאני הוא הנביא,
שבא לעשות סולחה.
אבא אמר שזה תקף רק ליהודים, וגם את הערבים צריך לשכנע, אז
נולדתי באביב. האביב זה סימן להתחדשות, זמן להתחלות חדשות.

כשנולדתי גרנו בירושלים, זו אמורה להיות העיר שבאמצע, בין
הנידוי המשפחתי של אבא לנידוי המשפחתי של אמא.
כל האידיאולוגיה הזאת לא תרמה למצב החברתי שלי בבית-הספר ובטח
שלא תרמה לזהות שלי. שנים. החשוב הוא, שבאתי לעשות סולחה. כל
בית שגרתי בו, קראו לי בשם אחר. בכל פעם זרקו עליי אבנים ארץ
ישראליות, לא משנה אם בג`נין או פתח תקווה, ביפו או באילת.

בימי שישי, כשהייתי אבא של שבת בגן, הייתי מביא סאג` וביתות
לעשות על האש עם החבר`ה בגן, בשביל הסולחה. החמור היה מחכה
מחוץ לגן כשעליו תלוי פאקל תה, ברוב הפעמים החמור היה גמור,
המדרגות של הבניינים בתל אביב, לא ממש היו בשבילו.

הייתי ילד כאפות, אבל ילד כאפות שבא לעשות סולחה. כל אבן
שהייתה נזרקת אלי היתה מקבלת חיבוק מהקרקפת שלי. הייתי פונה אל
הזורקים בזעקת "ואהבת לרעך כמוך" במבטא ערבי. שולח נשיקות
בנגיעות חמסה עדינות בסינוני טפו טפו טפו.
אחרי השנים בשניים עשר בתי ספר שונים, בערים מעורבות, בכפרים,
במאהלים, בבוסתנים של ירושלים, בערי נמל ובקיבוצים אמא רשמה
אותי ללימודי ממשל ופוליטיקה. גיליתי אז שהכוונה היא שאהיה ראש
הממשלה, התפקיד שלי לא מסתיים בחלה של שבת שעשויה מלאפה.

למדתי בחיפה, כי שם יש ערבים ויהודים, ושכרתי דירה מול הגנים
הבאהיים עם איזה מתנדבת שוודית, היות והיה מקום רק לשותף אחד
ולא יכלתי לבחור בין יהודי לערבי.
השוודית, אירקה, היתה הדבר הכי יפה שראיתי בחיים שלי, היו לה
שיניים לבנות כמו בפרסומות, למרות שאף פעם לא ראיתי אותה
מצחצחת שיניים. היא למדה מסאז`ים ותמיד נתתי לה להתאמן עלי.
היו לה זוג ידיים עדינות כאלה, שתמיד נהנתי להרגיש.
כשסיימתי את התואר, אירקה קנתה לי גלביה לבנה ובקשה ממני ללבוש
אותה כשאעלה לשלטון.

שבוע אחרי התואר, סיפרו לי על שמועה שרצה מהשומרון לחיפה, הגיע
נביא לישראל, הייתי בטוח שעכשיו נכנסה ההזדמנות שלי וכבר
שומעים עלי בכל הארץ.
יצאתי לבוש בגלביה לרחובות, נשים וגברים רוקדים בכל מקום,
יהודים וערבים, ילדים ומבוגרים, דתיים וחילונים, כולם. יש
שלטים בכל מקום "עלו לירושלים", "הנביא יגיע לירושלים". וכולם
בצעדי ענק לירושלים, עליה רגלית יחד.

אני הולך בשיירה עם כולם, מחבקים ותומכים, אני מדמיין את אבא
ואמא ליד הכותל, עומדים ומחכים לי, תופי מריים בכל מקום, אני
שומע את אללה לוחש לי, הכל הולך להיות כל כך טוב. הכרזת
העצמאות, יום האדמה, הכל יתבטל במעלה הכותל המרוסק, כל החומות
נופלות. גדר ההפרדה נשברת ומתאדה, במקומה פורחות סיגליות וקצת
חובזה.

בירושלים, ברחבת הכותל השבור, עומדים מליוני אנשים ומסתכלים,
על אדם אחד.
הושע בן ישראל אל פלשתין, יהודי ערבי שגדול ממני בשנה, עומד
ומברך את כולם. בשלום.

אמא, אבא, לא יכולתם לתכנן את כל זה שנה אחת קודם!?!