"בסדר אמא, אני כבר באה, אני רק בודקת את האימייל שלי שנייה"
אמרה קרן וניגשה אל המחשב, הדליקה אותו ונכנסה לאתר, היא ראתה
שיש לה מכתב חדש. "זה בטח מניר" היא חשבה, הקישה את הקוד
ונכנסה. היה שם מכתב ממישהו שהיא לא הכירה, למכתב לא הייתה
כותרת, כשהיא נכנסה אליו היא ראתה שכל מה שהיה כתוב בו הוא:
"כן או לא?"
"בטח איזה דואר זבל" היא אמרה לעצמה והלכה לעזור לאמא שלה.
כשהיא פתחה למחרת שוב את האימייל היא ראתה מכתב זהה לקודם,
"אני שונאת את כל הספאם הזה" היא אמרה ומחקה את מכתב הזה.
יומיים אחרי זה היא פתחה שוב את האימייל שלה וראתה שני מכתבים
חדשים זהים לשני הקודמים, "אוף, איזה קרציות" היא אמרה, היא
פתחה אימייל אחר והודיעה לכל החברים שלה שהיא החליפה אימייל.
למחרת היא מצאה באימייל החדש מכתב חדש, כל התוכן שלו היה "כן
או לא?"
"זה נהיה מוגזם" היא אמרה והחליטה שהיא פשוט תתעלם מהמכתבים
האלה.
היא נבהלה מאוד כשבאמצע השיעור הפלאפון שלה רטט להודיע על
הודעה חדשה, "זה בטח ניר" היא חשבה אבל כשהיא הוציאה בשקט את
הפלאפון מהכיס היא ראתה הודעה ממספר חסוי "כן או לא?" היה כל
התוכן שלה "קרן? את משחקת בפלאפון? צאי מהכיתה", לא רק שמישהו
מטריד אותה, גם העיפו אותה, עוד פעם, מהשיעור.
למחרת היא שוב קיבלה הודעה כזאת. היא התעלמה.
היא ישבה ודיברה עם ירדן בפלאפון כשאמא שלה קראה לה, "קרן, יש
לך טלפון". היא הלכה לענות
"הלו?" היא אמרה אל הטלפון.
"כן או לא?"
היא ניתקה מהר.
היא חזרה, נרעשת, לדבר עם ירדן בפלאפון אך כשהרימה אותו ואמרה
"ירדן?" היא שמעה רק קול אומר לה "כן או לא?"
"תפסיק להטריד אותי!" היא צעקה, אך הוא כבר ניתק.
קרן כבר לא ענתה לטלפונים, לא בדקה את האימייל שלה וכיבתה את
הפלאפון שלה. הקשר היחיד שלה עם העולם היה בבית הספר ובחוג
התעמלות.
יום אחד כשחזרה בערב מחוג התעמלות היא שמה לב שדמות גדולה
הולכת לא רחוק מאחוריה, היא התחילה לרוץ בכל המהירות, הגיעה
הביתה ונעלה את הדלת., היא הפסיקה ללכת לחוג התעמלות.
יום אחד כשיצאה מבית הספר כדי לעשן סיגריה היא ראתה דמות גדולה
מביטה בה, היא זרקה את הסיגריה וחזרה לבית הספר.
"למה את מבזבזת סיגריות ככה?" צעק עדן שהביא לה את הסיגריה
לפני רגע, אך היא לא הגיבה.
יום אחד שכנע אותה ניר לבוא למסיבה, "תהיה שתייה חינם" הוא אמר
לה, זה הספיק כדי לשכנע אותה.
"אבל רק בתנאי שתלווה אותי הביתה" היא אמרה.
הוא חייך חיוך גדול ואמר "איך אני יכול לסרב לבקשה כזאת?"
אבל במסיבה הוא השתכר הרבה יותר מדי והיא נאלצה ללכת הביתה
לבד.
מפוחדת היא הלכה מהר את המרחק בין המועדון לבין ביתה, מסתירה
את פניה עם חולצה, כשלפתע היא שמעה צעדים כבדים מאחוריה.
"ניר?" היא שאלה.
"כן או לא?" אמר מאחוריה קול קר.
היא צעקה מפחד והתחילה לרוץ, לא רואה לאן היא רצה. הוא היה
צמוד מאחוריה, לא משנה כמה מהר היא רצה היא הרגישה אותו
מאחוריה.
ואז היא קיבלה מכה בראש והתעלפה. כשהיא התעוררה היא ראתה דמות
גדולה עם מעיל שחור וארוך עומדת מעליה, בידו הייתה סכין גדולה,
הוא הוריד את הכובע שהסתיר את פניו והיא ראתה פנים מצולקות
ומפחידות.
"כן או לא?" הוא סינן בשקט.
"די! תעזוב אותי!" היא צעקה ובעטה לו ברגל בכל כוחה, הוא לא
הגיב.
"כן או לא?" הוא סינן שוב בשקט.
היא שמה את ידיה על אוזניה ועצמה את עיניה.
"כן או לא?" הוא אמר שוב, הפעם קצת יותר חזק.
היא פתחה את עיניה וניסתה לבעוט בו בביצים, הוא שוב לא הגיב.
"כן או לא?" הוא אמר שוב.
"לך מפה, אני לא רוצה אותך!" היא זעקה "הצילו! הצילו!"
הוא קירב את הסכין לגרונה.
"די!" היא צעקה "די!"
הוא קירב את הסכין עוד קצת לגרונה ופניו היו קרובים לפניה עד
שהיא הרגישה את נשימתו וראתה מקרוב את צלקותיו המבעיטות. הוא
לחש לה "כן או לא?"
"כן! כן!" היא צעקה "כן! תעשה מה שאתה רוצה! די כבר! כן! כן!
תהרוג אותי! כן!"
הוא התרחק ממנה קצת, הזדקף והסתכל עליה. היא כבר לא ניסתה
להרביץ לו וגם לא לברוח.
הוא שלח את ידו השמאלית לאחד הכיסים של המעיל שלו. היא עצמה את
עיניה, מחכה למכה שתהרוג אותה.
היא לא באה.
היא פתחה את עיניה והסתכלה עליו.
"כן" הוא אמר לפלאפון בקולו הקר "הזאתי קרן, היא אמרה כן, מי
השם הבא? אוקיי".
"מחפש עוד קורבנות?" היא שאלה בשקט.
הוא לא ענה, רק התקרב אליה, הסכין בידו. ואז חיוך מעוות על על
פניו, היא התרחקה ממנו קצת והוא הרים את היד עם הסכין יותר
גבוה, עדיין מחייך.
ואז הוא אמר בקול של מזכירה אלקטרונית "תודה שהשתתפת בסקר של
מעריב לנוער, גיליון שלנו עם הסקר ישלח אלייך בימים הקרובים"
והלך.