המסגרת נעלמה,
והדממה היא בשגרה
שומעת קולות ממעמקים
שמדברים אליי ומדברים.
הכאב בפנים צורח,
את הדממה הוא מפלח.
תשעת החודשים הניבו את הפרי
והתינוק יצא בריא.

ואז נמאס מהכאב
בוחרים לברוח מהלב.
נכנסים לתוך בועה
שמשתיקה את המילה.
והשמחה היא יום יומית
אך משהו שם בועט בפנים.

השטחיות מכה את החיים
ואז בורחים אל השקט והמרחבים
והכל כל-כך גדול
והכאב מתחיל לגדול
הקולות בפנים בוקעים
וזה הזמן לילדים.

והקולות, הם לא עוזבים
מחכים לרגע המתאים
כמו ילד שמחפש תשומת לב
שתמיד, תמיד בלב.
לא נותן מנוח.