הייתי רוצה להיות לרגע במקום אחר,
לרגע לבד בלי ידיד או חבר.
לחשוב רק עלייך,
לעכל את הפרידה,
לספור עד שלוש
ולנשום נשימה עמוקה.
עברו כבר שנתיים,
הזמן טס מהר,
ואת הינך במקום אחר...
גופתך שוכבת דמומה
בקבר החם,
נשמתך אי שם
מעל העולם.
מסתכלת עלינו?
רוקדים? חיים?
ואנחנו, רוקדים ריקודים
שאת חיברת,
כשלידנו תמונתך
המתבוננת, הצוחקת...
ושוב בשעון אני בודקת,
ושוב מכה בי הזמן,
ושוב אני נזכרת
שחלפו כבר שנתיים
ואת לא תחזרי לכאן...
אין דבר יותר גדול לנוכח הגעגוע.
המחנק בגרון למראה קברך
הצבעוני, הזורם, החי
ועם זאת הרגוע.
שם את שוכבת בשלוות עולמים,
ואנחנו מלמעלה עומדים, מתבוננים.
הזמן שוב מכה על פצע כואב,
אני יודעת שלא תחזרי ונשבר לי הלב...

נכתב בערך שנתיים אחרי מותה של רותי ומוקדש לה מכל הלב...