חייו נפלו,
קרסו לו בין הידיים.
המשפחה התפרקה.
החברים נטשו,
והוא נשאר לבד.
ילד חסר אונים,
עומד בקור של עולם מרושע.

לאבא יש מאהבת,
ואמא, היא מתכחשת לכל.
והוא מסכן ובודד,
ואין מי שיזרוק לו גלגל הצלה.

הוא רצה לשכוח,
להתעלם ולמחוק את כל הקושי והכאב,
רצה לברוח למקום נקי,
מלא בכל טוב,
מלא בחופש, בריק, בפשטות.

הוא התחיל לעשן.
ג'וינט פה, באנג שם.
התחיל להתפוגג אל תוך עולם דימיוני,
עולם מושלם.

והזמן עבר.
הוא נכנס לדיכאון,
ואיתו באו עוד ועוד ימים ריקניים מחיים
מלאים באשליות מתוקות
שהקלו והשכיחו.

הוא נכנס לזה יותר ויותר,
חי בתוך בועה ריקנית ממציאות.
הוא נעלם מתוך החיים עצמם,
נעלם מתוך עצמו,
פשוט נעלם.

אך עם הזמן חזר הכאב, הבילבול,
השאלות התסכול.
וכלום לא עזר.
הדברים חדרו את הבועה שייצר.
והוא שוב אבוד,
עומד בקור של עולם מרושע,
מביט בשיברי חייו המפוזרים.
התבגר אך נשאר אותו ילד קטן,
אותו ילד חסר אונים.