להיות מוכשר זה דבר בעייתי, זה עלול להביא אותך להרבה מקומות
שלא בהכרח רצית להיות בהם. בתור בן אדם מוכשר חוויתי זאת על
בשרי.
כיתה י"ב הייתה כיתה נפלאה, הצלחתי בה מאוד מבחינה לימודית
(תלמיד מצטיין במגמת תאטרוןספרות), הייתה לי חברה שנורא נורא
אהבתי והעתיד נראה ורוד ביותר.
רק שאירוע אחד שקרה לי בסוף אותה שנה נפלאה ומוצלחת לא אשכח
לעולם.
שלושה חודשים לפני תחילת הבגרויות באו אליי יום אחד נציגים
שהיו חברים בצוות שאירגן את מסיבת הסיום של י"ב והם אמרו לי:
"דניאל, בתור הילד הכי מוכשר בכל השיכבה הזאת אתה הולך למלא
חלק ענק בהצגת הסיום - אתה צריך גם לשחק בכמה קטעים, גם לשיר
וגם לרקוד". אני כמובן הסכמתי מיד.
וכך התחילו חזרות והן התקדמו יפה, הסצינות בהן הייתי צריך לשחק
היו מצחיקות מאוד והיו אמורות להחזיק את הערב כולו, הביצוע שלי
ל -
"knoking on heaven's door" של בוב דילן היה נפלא וגם הריקוד
היה יוצא מן הכלל.
בריקוד השתתפו חוץ ממני עוד 3 בנים ו-4 בנות וגם בריקוד היה לי
קטע מרכזי, ברוב הריקוד רקדו כולם מלבדי ובקטע האחרון של
הריקוד נעמדים 3 בנים ו-3 בנות במן עמידה אומנותית שכזאת ואז
הבת הרביעית אמורה לרוץ לאורך כל במה ולקפוץ לתוך ארגז שנמצא
על הבמה מבעוד מועד, פה מגיע הקטע שלי - אני הייתי אמור להכנס
אל הארגז מפתח מיוחד שהיה מתחת לבמה ואז כשמגיע הזמן להגיח
מתוך הארגז ולתפוס אותה בתנוחה יפה כזאת. הקטע הזה נחשב קשה
ובעייתי אבל בחזרות הוא עבד נפלא.

כמו שאמרתי במהלך כיתה י"ב הייתה לי חברה שנורא נורא אהבתי,
לחברה שלי קראו איילת.
איילת צעירה ממני בשנה ועד כיתה י"ב כבר היינו שנתיים ביחד.
הייתי מאוהב באיילת עד מעל הראש, עד שמצאתי אותה לא ידעתי מה
זאת אהבה בכלל, היא הבחורה הראשונה שנישקתי, היא הבחורה
הראשונה ששכבתי איתה וכשלא היינו ביחד הרגשתי תמיד שמשהו חסר
לי.
ואיילת גם אהבה אותי בחזרה, לא יכולנו ללכת לישון בלי לדבר אל
תוך הלילה, לפעמים היינו נרדמים עם השפופרת ביד ואז בבוקר מי
שהיה מתעורר ראשון היה מעיר את השני וככה הרגשנו כמו זוג נשוי
שהולך לישון ביחד וקם ביחד.

יום אחד באתי אליה, היא פתחה לי את הדלת, קידמה את פניי בנשיקה
והכניסה אותי פנימה.
התיישבתי על הספה בסלון ובנתיים איילת הלכה למבטח להכין לשנינו
קפה. לא הייתי בבית של איילת כבר שבועיים בערך שזה המון המון
זמן בשבילי אז סובבתי את מבטי על פני הסלון לראות אם משהו
השתנה,עיני נחה על לוח שנה מעוצב ויפה שהיה תלוי על הקיר ולא
היה תלוי שם קודם. לוח השנה גרם לי להזכר פתאום "וואי! עוד
שבוע בדיוק יש לאיילת יום הולדת וגם לא קניתי לה מתנה עדיין
וגם לא דיברתי איתה על לאן נצא" (יש לציין שאיילת שונאת
הפתעות).
כשאיילת חזרה עם הקפה אמרתי בחיוך עם חצי נימה של צחוק "את
זוכרת שעוד שבוע יש לך יום הולדת?".
איילת חייכה ואמרה "לא רק שאני זוכרת, אני אפילו יודעת לאן אני
רוצה שנלך, יש מסעדה רומנטית מדהימה עם נוף לים שנפתחה ממש
לפני שבועיים".
"אין שום בעיה" אמרתי, "לשם אנחנו הולכים". "יש רק עניין אחד
קטן" אמרה איילת, "המסעדה הזאת נסגרת בדיוק בחצות אז צריך ללכת
לשם מוקדם". "אין בעיה" אמרתי. אבל אז פתאום זה היכה בי.
"איילת! , בעוד שבוע בדיוק יש לי את מסיבת הסיום של כיתה י"ב!
איזה מטומטם אני! איך כשראיתי את התאריך של המסיבה לא לקחתי
בחשבון שזה גם יום ההולדת שלך! ואני עוד עושה שם שלושה תפקידים
כפי שסיפרתי לך..." . "תרגע" אמרה איילת, "נמצא פיתרון, באיזה
שעה זה מתחיל וכמה זמן זה?". "המסיבה מתחילה ב-9 והיא נמשכת
שעתיים, עד 11 אבל עכשיו אני נזכר שהקטעים שאני מופיע בהם הם
בחלק הראשון של ההצגה שנגמר בערך ב-10..." . "אז מה הבעיה" היא
אמרה, "תעשה את הקטעים שלך, אני אשב בקהל ואראה אותך ובטח מאוד
אתגאה, וכשתסיים את הקטעים שלך תבוא, תשב ליידי עוד כמה דקות
כדי שזו לא תראה כמו הסתלקות חפוזה מדי ואז נלך".
"זה מה שנעשה" , נישקתי אותה.

יום לאחר מכן מצאתי בחנות בת"א את המתנה שרציתי לאיילת, תליון
בצורת לב שנפתח ובתוכו שמתי תמונה שלי בצד אחד ותמונה שלה בצד
השני. אז חלק אחד ביצעתי, עכשיו רק נשאר שהיציאה שלנו למסעדה
תלך כמו שצריך.

הגיע היום המיוחל, מסיבת סיום כיתה י"ב, "אני כבר לא תלמיד!
בקרוב אני חייל!" חשבתי לעצמי. להתרגשות שלי לא היה גבול.
כשנכנסתי אל מאחורי הקלעים לפני תחילת ההצגה רעדתי לגמרי אבל
כשהצצתי וראיתי את ההמונים שישבו מול הבמה ובניהם את ההורים
שלי וכמובן את איילת האהובה שלי ידעתי שהכל יהיה בסדר.
תחילה הייתי צריך לשיר את "knoking on heaven's door" של בוב
דילן ועשיתי זאת טוב יותר מכפי שחשבתי, הקהל כולו הריע לי
ממושכות. לאחר מכן בזו אחר זו הגיעו הסצינות בהן שיחקתי וגם הן
זכו לתשועות רבות מאוד.
ואז הגיעה הסצינה האחרונה שבה שיחקתי, זו הייתה סצינה ארוכה
במיוחד שבסופה ירדתי מותש אל מאחורי הקלעים.
החלפתי בגדים, השעה הייתה 9:45, "אפילו הקדמתי" , חשבתי
לעצמי.
מחוייך וטוב לב יצאתי מהאולם ונכנסתי מצידו השני אל המקום בו
יושב הקהל, אפילו לא הסתכלתי על הנעשה בבמה אלה רק הלכתי אל
המקום בו יושבת איילת. לפתע הרמתי את הראש אל הבמה וראיתי את
הדס הרקדנית קופצת לתוך ארגז ומתרסקת לתוכו.
כל הקהל פרץ בצחוק.