לגור בבית הזה
זה כמו לגור בסיר לחץ.
צעקות.
בפינה בובת סמרטוטים ישנה,
אני מחבקת אותה,
חובקת בזיכרון ישן
שדה פרחים
כשטיח אדום,
פרוס למלך העומד להגיע.
הוא תמיד נראה לי גבוה...

צעקות.
מחבקת בפינה בובת סמרטוטים ישנה
ומקווה שהיא תחבק אותי.
שדה פרחים
כשטיח אדום
פרוס למלך שהגיע,
והוא עומד שם.
הוא כבר לא גבוה כמו פעם,
ולמרות שהוא כבר לא כאן
אנחנו מסמלים תקופות שונות בחייו של האדם.
אני חוזרת והצעקות כבר הפסיקו.
"עכשיו הכל בסדר",
אני חושבת,
אבל ממתי מקשיבים למה שאני אומרת?

מכווצת בפינה מחבקת בובת סמרטוטים ישנה,
והיא אותי.
חוזרת לאותו שדה פרחים
כשטיח אדום,
פרוס למלך שעומד להגיע.
הוא עומד מולי
ואנחנו קרובים מתמיד.
מרגישים אותו למרות שהוא לא שם,
ואחנו מדברים.
הוא היחיד שבאמת מקשיב לי.
הצעקות הפסיקו כבר מזמן.
"עכשיו הכל בסדר?"
היסוס נשמע בקולי,
אולי כי אני מדברת לעצמי,
אבל ממתי אני מקשיבה למה שאני אומרת?

צעקות.
יושבת מכווצת בפינה, מחבקת בובת סמרטוטים ישנה ובוכה.
היא כבר לא מחבקת אותי.
חוזרת לאותו שדה פרחים
שהיה כשטיח אדום
למלך שעמד לבוא.
אבל הפרחים נבלו,
וגם המלך לא שם.
פתק: "תחזרי לשם ותסדרי את החיים שלך!
אני פה מגן...
לעולם לא אוותר.
את ההבטחה הזאת אני אקיים,
ואל תשכחי לחזור לבקר..."