מצב נתון:

צלצול בדלת.
"שלום".
"שלום, אלכס בבית?"
"כן נראה לי שהוא ישן, תני לי לבדוק שניה".
אחרי כדקה - "בואי תיכנסי אליו".
"תודה".
"היי, מצטערת שהערתי אותך, קבענו להפגש עם דימה אבל איחרתי
בחצי שעה והבית היחיד שאני מכירה באזור זה שלך".
"את יודעת, הגיע הזמן שיהיה לך פלאפון." מרים צלצול לדימה
ומוסר לי את הטלפון. אחרי שהשיחה מתנתקת, "תודה, ביי".
אמא שלו בסלון.
"זהו?כבר הולכת?"
"כן, תודה ולהתראות".

                     

מחשבות:

הוא בטח יפתח לי את הדלת. אני לא מאמינה שאני כל כך כלבה ועוד
אחרי כל זה מגיעה אליו. אוקיי, זו אמא שלו, היא בטח כבר לא
זוכרת אותי. שיט, אני לא מאמינה שהוא ישן, עכשיו אני גם מעירה
אותו, הוא בטח שונא אותי. שכחתי כמה טוב הוא נראה, שכחתי כבר
כמה התגעגעתי עליו. הלוואי והוא היה מזמין אותי להשאר. ואו
החיוך שלו ירד מהפנים נורא מהר. הוא בטח חשב שחברה שלו הקדימה.
כנראה ממש לא ציפה לראות אותי.
אל תהיה עכשיו ציני, אתה יודע שאני שונאת כשאתה עושה את זה.
אני חייבת לך על זה, כל כך חייבת. הגעתי אליך, הערתי אותך,
ואתה בכלל לא ידעת שאני מגיעה. רק אל תשנא אותי... טוב?

             

רגשות:

הלוואי והוא יפתח לי את הדלת ונהיה לבד אצלו בבית. כל כך
התגעגעתי אליו, כל כך צריכה אותו לידי עכשיו. אני זוכרת איך
הדירה שלו נראית, זוכרת את הריח, את ההרגשה הזאת, זוכרת הכל.
אני מעירה אותו, הוא שוכב על המיטה, רק בתחתונים, למה, יש לו
חברה? שרירי וחמוד בדיוק כמו שאני זוכרת אותו. למה הוא לא יכול
פשוט למשוך אותי למיטה איתו. אני לא ממהרת לשום מקום, רק תחבק
אותי. לא מבקשת יותר, רוצה יותר אבל אתה יודע שאני בחיים לא
אבקש. היית חסר לי כל כך הרבה בזמן האחרון. לא מפסיקה לחשוב
עליך... תגיד לי להשאר, תגיד שהתגעגעת, שנפרדת ממנה, שאתה לבד
ורע לך, שאתה צריך אותי. תגיד משהו! תשאיר אותי פה עוד קצת.
לפחות תגיד שלא ראית אותי הרבה זמן! אתה שונא אותי עד כדי כך?!
למה אני תמיד זאת שחייבת לבוא, להרוס ואז ללכת? למה פעם אחת
אתה לא יכול להגיד כן? אני לבד עכשיו, אני עדיין רוצה אותך,
בדיוק כמו אז. אני עדיין פה, אבל אתה אף פעם לא היית פה,
דמיינתי הכל...