לאט לאט, פקח מיקי את עיניו הצהבהבות. היה זה בוקר קייצי ואפשר
היה עדיין להרגיש את הקרירות הלילית שהולכת ומתפוגגת. מיקי
התרומם ונשם לתוכו את האויר הצח. הדשא היה כולו מכוסה בטיפות
טל שנצצו כמו יהלומים. מיקי התחיל להתקדם בשביל. הוא שמע סביבו
את ציוצי הציפורים שהסתתרו בתוך העלים של השיחים וראה פרפרים
צבעוניים שמתעופפים במהירות לכל עבר. מיקי עצר את מבטו על פרפר
אחד לבן שנחת על פרח אדום. מיד זינק ממקומו לעבר הפרפר, אך הוא
הספיק לחמוק ברגע האחרון. מיקי לא התייאש והמשיך את המרדף אחרי
הפרפר שהצליח לחמוק מטפריו בכל פעם מחדש. בסופו של דבר, מיקי
נאלץ לוותר. הוא התיישב על האדמה הלחה והתנשף מעט. קרני השמש
ליטפו את פניו וריח הצוף מילא את האויר. הוא הביט בפעם האחרונה
על הפרפר שהתעופף ונעלם בתוך שדה הפרחים. מיקי המשיך להתקדם
בשדה הפרחים שנפרש בפניו כמו שטיח ירוק ואינסופי. הליכתו
הקלילה השתלבה בהרמוניה מושלמת עם אוירת השלווה שמסביב. מיקי
הפנה את מבטו אל קו האופק. נגלה לעיניו נוף יפיהפה של שמים
בהירים ושמש שהזכירה עין מוזהבת. מיקי הסתנוור מהאור ומצמץ
בעיניו. הוא עצר במקום, התמתח ובחר לעצמו מקום ליד שיח קוצני
שהעניק לו צל. רוח חלשה שנשבה מכיוון צפון פיזרה באויר את אבקת
הפרחים ושיחקה בפרוותו הרכה והמנומרת של מיקי. הוא נשאר לשכב
עם עיניים כמעט עצמומות נהנה מהשקט והרוגע שסביבו. הוא החל
לעקוב במבטו אחרי ענן לבן שנראה באופק. הוא צייר בדמיונו תמונה
של עצמו מזנק כלפי מעלה ונוחת ישירות על הענן הזה, שנראה לו כל
כך נעים וספוגי. מיקי נפנף בזנבו לצדדים כשהוא מנסה לגרש חרקים
מעופפים שהפריעו לתנומתו. הוא נשאר לשכב מתחת לשיח עד שעות
הצהריים החמות, ואז החל להרגיש בצימאון קל. הוא שוב התרומם
ממקומו והחל להתקדם לכיוון הנחל. ככל שהתקרב יותר ויותר, שמע
באוזניו המחודדדות את צלילי הגלים המתנפצים כמו זכוכית על
אבנים. אחרי זמן קצר מצא את עצמו עומד על שפת הנחל ומביט לתוך
המים. הוא הבחין בהשתקפות של עצמו ובמאות דגיגים קטנים בצבעים
שונים. מיקי כופף את ראשו ולגם מעט מהמים. הוא הרגיש את טעמם
הקריר והטרי בפיו. הוא התיישב קרוב למים ועיניו עקבו אחרי
הדגים הקטנים שהתרוצצו לכל עבר. לפתע, הבחין מיקי בדג גדול
יחסית בצבע כתום שהזכיר את פרוותו. תוך שבריר שנייה אחד שלף
מיקי את טפריו, ובתנופה אחת העיף את הדג אל היבשה. הדג ניסה
בכל כוחו להיחלץ, אך מיקי נעץ בו את ניביו החדות. לאחר שסיים
את ארוחתו, מצא לעצמו מקום בצל ליד אבן גדולה שהייתה מונחת על
שפת הנחל. האויר היה חם, והשמש שניראתה כמו כדור אש פיזרה כתמי
אור לכל עבר. לפתע, שמע מיקי רעש שהבהיל אותו וגרם לו לזנק
ממקומו. בנסיון לאתר את מקור הרעש, הפנה מיקי את מבטו לצידו
השני של הנחל. מיקי הסתתר מאחורי שיח ולנגד עיניו נגלה עדר שלם
של אנטילופות שדהרו במהירות זו אחר זו. האנטילופות, שניראו כל
כך קלילות בתנועתן, התרחקו יותר ויותר. הן ניראו זהות אחת
לשנייה, ואף אחת מהן לא הבחינה במיקי- חתול בר שטרף את כולן
בדמיונו. לאחר שחלפו, פנה מיקי לכיוון הנגדי, והתקדם לאורך
הנחל. עיניו הביעו כעת סוג של אכזבה. הוא יכל לשמוע את זמזומי
החרקים וציוצים בלתי פוסקים של ציפורי שיר שהסיחו את דעתו.
מיקי המשיך ללכת בצעדיו החרישיים ונעלם בתוך הדשא הגבוה שהסתיר
אותו לחלוטין. הוא חיפש לעצמו מקום שבו יוכל לחטוף תנומה קלה
עד הערב, ואז לצאת לציד כשכבר יחשיך. הוא ראה מרחוק גבעה קטנה,
ולידה עץ. מבחינתו היה זה מקום מושלם לשינת צהריים. כשהתקרב
לגבעה, עשרות ציפורי שיר התפרצו החוצה מתוך הענפים והתעופפו
לכל עבר. כנראה הרגישו בסכנה מתקרבת ונמלטו לנפשן. מיקי זינק
על הגבעה והתקרב לעץ. הוא הבחין בענף גדול שנראה היה כאילו
נפרש לכבודו. מיקי התיישב על הענף ובחן את סביבתו. הוא ראה
אלפי עלים ירוקים שהסתירו אותו מהשמש היוקדת. הוא הרגיש שלו
ונינוח מאי פעם. הוא פיהק, וחשף את שיניו החדות. עיניו נעצמו
לאט לאט והוא שקע בשינה עמוקה.
כשכבר ירד הערב, והשמים נצבעו בגוון אדמדם מהשמש השוקעת, פקח
מיקי את עיניו. הוא התמתח בשכיבה, וקפץ למטה מהענף. הוא נעמד
על קצה הגבעה והסתכל סביב. כבר אפשר היה לראות את הירח ומעט
כוכבים שנצנצו בשמים כמו אבני זהב יקרות. רוח קרירה נשבה
בפרצופו של מיקי וגרמה לו להטות את מבטו הצידה. הוא שמע מרחוק
את צלילי זרימת המים בנחל ורחשושים שונים של בעלי חיים אחרים
באזור. כשכבר לגמריי החשיך, החליט מיקי להישאר עוד מספר שעות
על הגבעה ולהינות ממראה מאות הכוכבים שכיסו את השמים. באותו
הלילה, זכה מיקי מספר פעמים לצפות במחזה של כוכב נופל, ובכל
פעם הוא הביע את אותה המשאלה. הוא רק ביקש שהזמן יעצור מלכת,
והוא יישאר לנצח באותם הרגעים המקסימים של ליל ירח מלא. הוא
היישיר את מבטו אל האופק ועיניו התענגו על הנוף הנפלא של
החופש. בינתיים, המשיך מיקי להיסחף באוקיינוס הדמיון האינסופי.
הוא עצם את עיניו בכל הכוח, וידע שבפעם הבאה כשיפקח אותן, הנוף
המדהים הזה ייעלם והוא יראה לפניו סורגיי ברזל. ומאחרוריי
הסורגים הוא יראה שוב את המבטים האנושיים הננעצים בו כמו
סכינים חדות ומכאיבות שמותירות בנפשו חתכים עמוקים פעם אחר
פעם. מיקי יודע שהמבטים הארורים ומלאי הסקרנות הללו מונעים
ממנו את היקר לו מכל - החופש.  

                                 

"ייפסקו הדמעות
כשיירד ליל הסתיו,
כבר כבה הירח
וכבו גם עיניו..."        

                                   

   

סיפור זה הוא למעשה מחאה נגד גני חיות למיניהם. בעלי - חיים
הם לא שעשוע!