הראש קודח, הזיעה ניגרת על פניך, אתה מרגיש את הדם זורם
באוזניים ואתה רק מחייך. כמה זמן עבר מאז שזיינת, לא מאז שעשית
אהבה, מאז שזיינת? עידנים, אתה אפילו לא יכול לזכור. כל מה
שעובר לך בראש עכשיו זה שקט. שקט של חלום, שקט שאומר שאת
התחושה הזאת שום דבר לא יכול להחליף.
אמרו לך תנסה. אחרי הצבא, והשירות הקשה שעשית מגיע לך להתפרק.
אתה בפנים ידעת שהם צודקים. "לא, לא," אמרת וניסית להיראות
נגעל, "אני ממש לא בקטע הזה", אבל בפנים, עמוק בפנים, הרגשת את
המצפון שלך הולך ונעלם. חלמת על זה.
אדם כמוך, עם הרזומה שלך, לא צריך דברים כאלה. מאז שהיית קטן,
חינכו אותך לא להתקרב לזה. אמרו לך שאם תעשה דברים רעים כאלה,
תגיע לכלא. ואתה האמנת, אתה נתת להם לשלוט בך, להכתיב לך את
הרצונות. התנהגת כמו ילד טוב, עם תעודת בגרות מדהימה ושירות
צבאי שרבים רק היו חולמים עליו. אבל תמיד, תמיד בלילות, היית
שוכב ורק מקווה להזדמנות. חולם שתגיע הזדמנות בשבילך להוכיח את
האופי שלך. להראות שגם אתה יכול לעשות הכל.
זיונים, בשבילך, לא היו חדשים. אתה לא היית צריך את זה. עברת
כל כך הרבה כאלה, שעוד אחד לא ישנה כלום. עם הנתונים הפיזיים
שלך, כל הבנות רק רדפו אחריך. ואתה ניצלת את זה, לא היה קשה
לראות. ובצדק, יש יאמרו. אבל הפעם, היית חייב משהו אחר, היית
חייב להראות לעולם שאתה יכול להתנהג אחרת. רצית להראות שאתה
יכול לזיין זונה.

אתה רוכן מעליה, צועק, לופת את צווארה ורק ממשיך ללחוץ. אתה לא
מפחד, "מה כבר יקרה, היא זונה", אתה אומר לעצמך, "למי אכפת
היום מזונה?" אתה חושב וממשיך ללחוץ וללחוץ. היא גונחת וצועקת,
בדיוק כמו שביקשת, היא שווה את הכסף. שלוש מאות שקל לא הולכים
ברגל. אבל הכל שווה כדי שתוכיח את עצמך.
כשאמרו לך את המחיר, עשית פרצוף. מאז ומתמיד אתה נזהרת להכניס
את היד לכיס. למדת עם השנים, שכסף, הוא לא מצרך נפוץ. ועצם
העובדה שגדלת בבית חסר יכולת, גרמה לך לחרדת משכורת אדירה.
מעולם לא נראית משלם על חבר. מזמין בחורה לסרט. "אבל לעזאזל",
אמרת "אני אוכיח להם מי אני באמת".
הסרסור שדיבר איתך בטלפון נשמע נחמד. לא ציפית לדבר עם אנשים
כאלה בחיים שלך.
"יש לנו אוקראיניות, יש לנו כושיות, מה שאתה רוצה יש לנו. אתה
אוהב איכות?" הוא שאל אותך בטון החלקלק שלו. "רק איכות" ענית
בהחלטיות. "אני חושב שנסתדר. אני אביא לך איכות מדרגה ראשונה.
תזכור, שלוש מאות שקל לשעה. כל שעה נוספת, מאה שקל. היא תגיע
אליך היום בשבע בערב." הוא אמר וניתק בלי לחכות לתשובה.
דפיקה על הדלת. הלב דופק מהר. אתה מתרגש כמו שהרבה זמן לא
התרגשת. אתה מתקדם לכיוון הדלת, ממש כמעט מחליק, אך מצליח
להגיע לידית. אתה פותח את הדלת. "אין ספק" אתה חושב בהנאה,
"אני אהנה היום מאוד".
וכמו שק בשר, אתה זורק אותה על המיטה, ומתחיל את העניין. "אין
מה לעשות, זמן זה כסף" אתה זורק לעברה מבלי בכלל לחכות לתשובה.
היא מורידה את החולצה, אתה קורע את המכנסיים ממנה, מוריד את
החולצה שלה, מוריד את המכנסיים שלך, תופס את הראש שלה ודוחף
אותו. אחרי עשר דקות אתה מחליט שהגיע הזמן, ומתחיל לשחק. היא
צועקת וגונחת, ואתה רק נהנה. אתה מברך על היום בו הציעו לך
זונה.
סיימתם, והיא בוכה. אתה מרגיש צורך לשאול אותה למה היא בוכה,
אבל אתה לא באמת מתכוון לשבת ולהקשיב לצרות של זונה. שילמת לה
שלוש מאות שקל, נתת לה מים לשתות ותפוח לדרך, ואפשר לקרוא לזה
ערב. ועוד איזה ערב. הערב הכי טוב בחייך.

החברים לא מאמינים. כולם צוחקים, יושבים בפאב ורק טופחים לך על
הכתף. "איזה גבר, נו נו ספר עוד איך היה? הרבצת לה?" שואלים
ומחייכים.
"לא, למה שאני ארביץ לה?" אתה שואל בתמיהה.
"מה למה? היא זונה!" הם כולם צוחקים.
אתה מתחיל לחשוב. להסתכל לאחור. נזכר בדמעות שלה, נזכר ברעידות
שהיו לה כשחדרת אליה. אתה לא מבין איך לא שמת לב. אתה מתחיל
להרגיש ברע. מסתחרר ומחליט לחזור הביתה.
בדרך חזרה הביתה, כל האנשים נראים אותו דבר. הפחד שמציף אותך,
המחנק בגרון לא נותן מנוח, הרגליים מכשילות אותך ואתה נופל.
אתה מתרומם ומתחיל לרוץ הביתה. הגעת הביתה ונפלת על המיטה.

כמה זמן אפשר לחלום בהקיץ? אפשר לנסות להדחיק את כאבי הראש,
והשריפה בשתן, אבל את הסחרחורות כבר אי אפשר להעלים. כבר שבוע
שאף אחד לא שומע ממך ואתה מנסה להיעלם. פגישות מקריות עם חברים
לשעבר ברחוב, רק מובילות לסלידה עמוקה יותר מכל מה שהכרת,
ובמיוחד, מכל מי שהכרת. אפילו ההורים רוצים לבוא בעצמם לבקר,
אבל אתה מנסה להרגיע אותם ומבקש שלא יבואו. אתה ממש היית צריך
עכשיו אהבה. בחורה שתדע, לתמוך ולעזור. זה כל מה שאתה צריך
עכשיו.

החלטת לחפש את הסרסור. אבל הוא לא נמצא. אתה מצלצל לטלפון, אבל
הוא לא עונה. כבר חודש, חודש אתה מנסה. חברים משאירים הודעות,
ואתה מתחנן לחברה שלך לשעבר שתחזור אליך. אחרי שבגדת בה, עם
עוד שתי בחורות, אתה יודע שהסיכוי הוא קלוש. ואחרי פסגת חיים
מפוארת, של כסף, קריירה, קורות חיים מדהימות, אתה יושב בבית
ושותה. שותה עד שהמוח יישכח את כל מה שקרה. עד שהחושים יתערבבו
אחד עם השני ותוכל להרגיש רגשות בצבעים. אתה מכיר את התחושה
הזאת, אז כשהיית בהודו וניסית כמה דברים, אז הצלחת לשכוח. אבל
היום, ומחר, לעולם לא תצליח לשכוח.

"כבר הגיע הזמן" אתה אומר לעצמך, חצי מעולף, והולך למכון. מדדה
ברחוב, לא מגולח ומסריח. אתה זוכה למבטים של רחמים מצד כל
העוברים והשבים. אף זכית לשמוע "מסכן" מאיזו אישה מבוגרת שחלפה
על פניך. לא נשאר לך כסף, ואפילו לא חולצה חדשה. נכנס למכון
ומבקש להיכנס בתור. הגיע זמנך, ואתה מרגיש את אותו הפחד שהרגשת
אז. הפחד, ההוא, שלא נתן לך מנוח, ורק ציפה לתבוסה שלך. הפחד
ההוא שכל החיים שלך לימדו אותך להתמודד מולו, ניצח אותך.
ועכשיו, בלית ברירה, אתה מתחנן על חייך מולו.
נכנסת לתור וחזרת הביתה. נשכבת וחזרת לשתות. נרדמת, וכבר הגיע
מחר. קיבלת מכתב, ולא הופתעת בצורה מיוחדת. אבל הדמעות, שאותן
ניסית להדחיק כל אותן השנים פרצו.
אתה בוכה, ורואה מול עיניך את התוצאה החיובית.
הפעם באמת הראית להם...